בתקופת הקמת המדינה, קבעה האסיפה המכוננת לקיים בחירות לפרלמנט הציוני ביום כ"ד בטבת תש"ט. לדאבונינו, החליטו בעצמם ועל דעתם, עסקני "אגודת ישראל", לקחת חלק בבחירות הללו, ולא קיימו שום דיון רבני בנידון. ולמרות זאת רוב הרבנים והאדמו"רים וראשי הישיבות בארץ-הקודש חתמו על ה'קול-קורא' להשתתף בבחירות הללו.
חלק נכבד אחר נקט בפלך השתיקה, ובראשם מרן החזון איש והגרי"ז מבריסק, שלא חתמו לבחירות לא בעד ח"ו ולא נגד. והעדה החרדית התיצבה בגאון ובעוז, וגילתה את דעתה הברורה והבהירה של דעת תורתינו הקדושה שאסור לקחת חלק וחבל בכנסת מורדים וכופרים, ואין להשתתף בבחירות כלל וכלל.
הרושם הכללי היה, שכל הציבור החסידי תומך בבחירות. בעוד שבעולם התורני היה חלק שהסתייג. גם העדה החרדית קוטלגה כגוף שראשיה מהציבור הלא-חסידי.
על מדוכה זו ישבו שניים ממנהיגי החסידות בירושלים כל אחד בפני עצמו. היה זה האדמו"ר הגה"ק רבי מרדכי חיים סלאנים זצוק"ל, שהיה מנהיגה של עדת חסידי סלונים בארה"ק; והאדמו"ר הגה"ק רבי אברהם יצחק קאהן זצוק"ל, שהיה מנהיגה של עדת חסידי שומרי אמונים ותולדות אהרן. ומאת ה' היתה זאת שנקלעו השניים זה אצל זה, וגילו כל אחד את חרדתם על חילול כבודו של הבעל-שם-טוב הקדוש ודרך החסידות, מול הפתחון-פה שאמרה שחס-ושלום דרך החסידות ותורת הבעש"ט הוא בעד ההשתלבות בציונות ולקחת חבל בבחירות האסורות, עפ"ל.
שני ענקים הללו היו אנשים צנועים מטבעם, שתמיד העדיפו להיות נחבאים לכליהם, ולא להתערב בנושאים ציבוריים, ועיקר פעולותיהם היה בתוככי היכליהם פנימה, ונרתעו לקחת חלק במערכות ציבוריות. אבל כאן הגיעו שניהם למסקנא, כי "עת לעשות לה' הפרו תורתך", וחייבים להציל את כבודו של הבעל-שם-טוב הקדוש ודרך החסידות, להראות שדרכם היא דרך הבהירות, ושהעמידה על משמר הדת הינו חלק מעבודת החסידות הטהורה והצרופה. ובאו שניהם בעצה אחת, לפרוץ את מחסומי סגירתם, ולצאת בפרסום גדול בתור אדמו"רים ומנהיגים חסידיים, ללחום את מלחמת החסידות הצרופה, ולגלות כלפי עולם ומלואה את דרך החסידות הטהורה, שאיננה סובלת את הפוסחים על שתי הסעיפים והמגלים פנים בתורה שלא כהלכה.
רבי מאטיל סלאנימער היה קנאי בתכלית, וכך גם חינך את קהל חסידיו בדרך הקנאות. לדוגמא מספרים, שכאשר שמע שהרב הראשי הרב הרצוג חושב להתיר שירות לאומי לבנות, תמה על העסקנים שחוששים ממנו. ואמר: מקובלני משם הבעל-שם-טוב הקדוש, שהעצה היחידה נוכח רשעים "שלא לירא מהם"; אתם אומרים "יהרג ואל יעבור", אני ילך אליו ואפצה את מוחו, אני אומר "יהרוג" ואל יעבור, וכיתת רגליו לבית הרב הרצוג וצעק עליו זעקות גדולות בחירופין וגידופין.
האדמו"ר הגה"ק ה"דברי שמואל" מסלונים היה ממייסדי אגודת ישראל, כאגודת חרדים לעצור את נגף הציונות והשפעתה, ובמיוחד את טומאת הציונות-הדתית, וזה היה עוד בימים שבפולין טרם הבינו לשם מה צריכים אגודה של חרדים. ואחריו האדמו"ר הגה"ק ה"בית אברהם" מסלונים אף הוא היה כחומה בצורה נגד הציונות, והרבה מאמרים נאמרו בשמו נגד מטרות הציונים בארץ ישראל, ועל כאבו על חילול קדושת הארץ על-ידי עוברי עבירה.
סלונים היתה מאז ומתמיד מבצר של השקפה ודעת-תורה, עם שרשים עמוקים של עמידה על יסודות איתן של דרך הבעל-שם-טוב הקדוש ודרך החסידות הצרופה.
בימים אלו עומדים חסידי סלונים בחזית, כאשר הבג"צ וכל המערכת השלטונית במדינה הציונית, מנסים לכופף אותם לנהל את החינוך לבנותיהם בעיר עמנואל לפי חוקי העכו"ם האווילים. הם נמצאים לבד ובודדים במערכה, כאשר כל החכמים בעיניהם מייעצים להם להתפשר ולהתגמש ב"כאילו" ובמצג שווא. כל גופי ההתארגנות החרדים-מפלגתיים, שלכאורה חסידות סלונים היתה שייכת אליה בעשרות השנים האחרונות, מתנכרים אליהם, וזה כבר המילה הטובה, אם לא שדורשים מהם להרפות במאבק ולמצוא דרך של התפשרות. והם מאיימים שבעקשנות שלהם הם ממיטים אסון על כל מערכת החינוך החרדית-מפלגתית הסמוכה על שלחן האיזבל של רשויות שלטון הכופר.
הניצוץ החסידי השורשי שהדליקו רבותינו הקדושים מקוברין-לעכעוויטש וסלאנימא התלהט היום לפתע פתאום מול דברי הכפירה והניאוץ כלפי שמיא וכלפי תורתו הקדושה שהשמיע השופט הציוני חובש הכיפה הסרוחה.
הבוטות הנאלחת של השופט שפער פיו בקללות ונאצות שטרם נשמעו כמותם, כנגד גדולי ישראל שלאורם נלך, וכנגד התורה הקדושה – פרצה באחת את הלהט הלעכעוויטשי שהיה טמון עמוק חרוט בנשמתם של חסידי סלונים, שהפעם ישבו על כס הנאשמים באולם בית המשפט, ובעינים עצומות וראש מכוון השיבו מלחמה השערה: "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום - כי עמנו-אל". ומול דברי החירוף וגידוף קבלו עליהם ועל זרעם קבלת עול מלכות שמים, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", וזה המחייבנו, ולא מערכת המשפט; לא חוקי העכו"ם ולא הבג"צ ואדוניה חובשי הכיפות הסרוחות וכובעי האוויר....
כאשר השופטים אצו רצו להם, לכתוב את ההכרעה הסופית, זה הקורע את עול התורה, וכופה עול בית המשפט העכומ"י-ציוני; זה השולח הורים לילדים יהודיים טהורים, אל מאחורי סורג ובריח, בגלל עמידתם על משמר דת תורתינו הקדושה – עמדו אותם חסידים משמרי דת עליון מהצד האחר, ופצחו בשירה זועקת, הפורטת על מיתרי הנשמה היהודית, חודרת ומחזקת, שוברת את מחסומי הרוע ומחשלת את מבקשי התורה. ואין לך לב יהודי, באשר הוא יהודי, שאינו נמס ונסדק אל מול המראה. הלב התרגש, פעימותיו הואצו, העיניים לא עמדו מול המחזה, והוצפו בדמעות אל מול מראות ההוד, ההדר והקדושה, האוזניים עמדו מלשמוע, את זעקתם האמיתית של ההורים, זעקת התורה הצרופה.
רבינו הקדוש מסאטמאר זי"ע שמר פינה חמה בלבו הטהור לחסידות סלונים. כשהיה בירושלים מסר שיעורים בישיבת "בית אברהם" של סלונים, והיה מבקר בה הרבה. גם כאשר חסידות סלונים מצאה את עצמה חלק ממפלגת "אגודת ישראל הציונית" בכנסת המינים ומוסדותיה, עדיין לא התייאש ממנה, והיה תורם מידי שנה בשנה את "פרנס היום" של חג השבועות למען ישיבת בית אברהם ולחסידות סלונים שהיה לו קשר נפשי אליה.
ואם רבינו הקדוש הרעיש כל ימיו נגד אלו הנזקקים לכספי הרשעים, וקבע כמסמרות שבהכרח יכבה מהם שלהבת הקדושה, כי השוחד יעוור עיני חכמים – הרי קבעו חכמינו ז"ל, שמידה טובה מרובה. ואולי, אולי "פרנס היום" של רבינו הקדוש, זהו הניצוץ שהבעיר את להבת לעכעוויטש וקוברין וסלאנימא, ועוד נשמע עליה דברים מעניינים. חומר למחשבה.
(הטור מתפרסם היום בשעה טובה)