באסון מירון הנורא הוא איבד בן ותלמיד, אך במקום להיכנס למרה שחורה, הוא לקח את האסון למקום של התחזקות ואמונה, לא רק לו אלא גם לאחרים. האורח שלנו ב'אחד על אחד' הוא הרב אביגדור חיות. צפו בריאיון המלא.
קטעים מהריאיון
הנסיעה למירון בל"ג בעומר: "את ההחלטה לא אני קיבלתי, מעולם לא הייתי לפני זה בל"ג בעומר במירון. ידיה ז"ל ביקש ממני בפסח כבר שהוא רוצה לנסוע בל"ג בעומר למירון. כשמגיע השבוע של ל"ג בעומר אמרתי לו 'ליל שישי.. תרחם עלי קצת.. צריך לעזור בבית ובמוצ"ש נלך'. הוא התעקש. התחלתי להעביר אותו מסע רציני כדי לראות שבאמת נוסעים, עד שהוא מצא את הדרך. מוישי ז"ל (תלמידו שנהרג גם הוא באסון) ניגש אליי בתלמוד תורה, והוא אומר לי 'אני רוצה לנסוע עם הרב', אמרתי לו 'בשמחה, תגיד לאבא שייגש אלי', אבא שלו התקשר ומשם זה זרם".
האסון הנורא: "עלינו את ההר, נכנסו לציון להתפלל. האסון התרחש 50 דקות אחרי שהגענו להר. אני זוכר את האסון, לצערי ולשמחתי הייתי בהכרה מלאה. ידידיה ביקש ללכת להדלקה, הלכנו לכיוון תולדות אהרן, ובאותו מעבר (גשר דב. י-כ) עברנו, היינו בקבלת עול מלכות שמיים ויצאנו בחזרה, צמודים יד ביד עד רגע הנפילה.
"בחזרה, שמואל הבן שלי הקטן אומר לי 'אבא אנחנו מחליקים', אני אומר לו 'אנחנו באוויר', מצאנו את עצמנו - אני וידידיה - מוטחים על הגב, ידידיה ומוישי מתנתקים מאיתנו. בהתחלה זה מרגיש סוג של בדיחה לא מוצלחת, המשפט שאני אומר לשמואל 'אנחנו מאחרים את הרכבת'.. לאט לאט אני מתחיל להבין שהדברים לא פשוטים. הרגשתי שאוטוטו אני 'מסיים'".
הרגע שנודע לו שבנו ותלמידו נפטרו: "לא הבנתי מה קרה עד יום למחרת בבית חולים. כל הזמן הייתה תחושה שזה לא קשור אליי, לא ידעתי שיש עשרות הרוגים. בחמש בבוקר נכנסה אחות ובוכה 'איזה אסון', חשבתי היא מדברת עלי, היא אמרה לי 'מדברים על 40', חשבתי ארבעים פצועים, היא יצאה מהחדר. מתחילים להופיע שמות של הרוגים, אני לא מקשר את זה. אני רק ב- 15:30 הודיעו לי שמושי נפטר וב- 16:15 כשמודיעים לי שידידה נפטר. עד אז אני בטוח בוודאות שהם בדרך לבית".
החלפת הגופה: "את הסטירת לחי המצלצלת אני מקבל ביום שישי ולא כשהודיעו לי שידידיה נהרג. כשהודיעו לי זה אכן היה רגע קשה, אי אפשר לתפוס אותו, אבל אני מהר מתעשת ואומר השעה 16:30 - שיקברו אותו היום. התקשרתי לאחי שידאג לזה, אמר לי 'לא תהיה בהלוויה'? אמרתי לו בציניות 'זה לא בלו"ז שלי'. נעזרתי בתקשורת ועוד כדי לקדם את ההלוויה, לאבו כביר שישחררו את הגופה.
"ואכן משחררים, הודיעו לכולם להגיע לבית העלמין בפתח תקווה. מכניסים אותו לטהרה ואחי שומע את אנשי החברא קדישא אומרים אחד לשני 'תראה איזה פאות, איזה זקן עדין'. סליחה, זקן אין לילד, הוא הסתכל והתברר שזה לא הוא. שם אני נופל חזק. 'עזבתי את הכאב והצער, למה זה לא התאפשר?'.
האמונה החזקה: "אני רץ מהרצאה להרצאה, אני רואה בזה סוג של שליחות. כשאני הבנתי שהייתי במירון וניצלתי, אין כמעט סיכוי טכני שאני חי, כל האנשים נפלו שם עלי, הבנתי שיש לי כאן שליחות, אין ברירה אחרת.
"מישהו יודע כמה דמעות אני מוריד על הבן שלי כל יום? מישהו מבין את הקושי שעובר עלי? רק מי שאיבד ילד. אני לא צריך שיראו אותי בשבר, אבל אני אומר דבר אחד: כאב לא נוגד אמונה. הכאב נמצא, אבל אני החלטתי לחיות עם הכאב ולא בצל הכאב. אני נותן לכאב את המקום של כבוד שלו".
הפגישה עם אבא של מוישי ז"ל: "הלכתי ואמרתי לו 'סליחה', לא החזרתי את הילד'. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו, הוא עונה לי 'מה עדיף לי? שמוישי ימות על יד הבית או במקום קדוש?'".
ועדת החקירה: "אני עוקב אחרי הדיונים כי כל מה שקשור למירום מעסיק אותי. כן יש לי כאב על דבר אחד, יש כאן סוג של התעלמות מהמשפחות, מהצער, מהצרכים. משפחה שעוברת טרגדיה. אני מחכה עדיין להודעה הרשמית שהבן שלי נהרג.. כלום. באו לנחם אבל מישהו שיישב וידבר? כלום. שום ליווי, אנחנו שקופים. זאת ההרגשה ולא רק שלי".
צפו בריאיון המלא