אאא

"ויטע אשל בבאר שבע - ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם"

המדרש מספר שאברהם אבינו היה מחלק אוכל בשפע, "תרבחו ותסעדו".בסוף הארוחה הוא היה דורש מהם לברך לאלוקי העולם, מי שהיה עושה פרצוף של אתאיסט, אברהם אבינו היה אומר לו: אם משלי אכלת, עליך לשלם… וכאן יש תעריף של אוכל במדבר… כאשר האתאיסט ראה את החשבונית המופקעת היה מעדיף לומר כמה מילות תודה לאלוקי העולם כפי שאברהם דרש ממנו.

נעמד הרבי מליובאוויטש על מדרש זה ומתמיה:

מה זו הכפייה דתית הזו? ומהי התועלת מכך? הרי אותו אתאיסט אמר כמה מילים מתוך הכרח, רק כדי לצאת ידי חובה, ולא לשלם לאברהם את המחיר המפולפל שדרש ממנו. וכי זה נקרא לפרסם אמונה? וכי כך משכנעים אנשים?

הלכה פסוקה היא: "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני".

הלכה זו נאמרה בכמה מקומות, לדוגמא: איש יהודי שהרב פסק שהוא חייב לגרש את אשתו, והוא לא מוכן. ויש הלכה שגט יכול להיכתב אך ורק מתוך רצון והסכמת הבעל. אומרת ההלכה "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני".

דוגמא נוספת: בדיני קרבנות אומרת התורה "יקריב אותו לרצונו", האדם המביא קרבן צריך להביאו ברצון. נדר לו יהודי להביא קרבן, ועתה הוא מתחרט. ההלכה היא: "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני".

בשני דוגמאות אלו נעמדת לה אותה התמיהה: הרי ההוא לא רוצה לגרש וההוא לא רוצה להקריב קרבן. אילצת אותו (באיזה דרך שתהיה) והוא נכנע והסכים לגט/קרבן. האם זה נקרא להסכים/לרצות?

הגמרא מספרת על רבי אלעזר (הבן של רבי שמעון בר יוחאי) שהלך פעם בדרך וראה אדם מכוער, אמר לו "ריקא, כמה מכוער אתה. האם כל בני עירך מכוערים כמוך" ענה לו האיש: "לך לאומן שעשאני ואמור לו: כמה מכוער כלי זה שעשית". מיד הבין רבי אלעזר בטעותו והתנצל וביקש סליחה וכו'.

והשאלה המתבקשת היא: מתחילה, מה חשב לעצמו רבי אלעזר? כיצד התנהג בצורה - לכאורה - בלתי הולמת?

להבין זאת מספר הרבי סיפור על חסיד שנקלע למצוקה קשה, מיד נסע החסיד והגיע לרבו, הרבי הרש"ב מליובאוויטש. עמד החסיד אצל רבו, ותינה את צרתו. והרבי עונה לו: אינני יכול לעזור לך. החסיד נבהל עד עמקי נשמתו ויצא שבור ומדוכדך "עד דכא" "עד דכדוכה של נפש". עמד לו החסיד ובכה והנה ראה אותו רבי זלמן אהרן (הוא היה אחיו (הגדול) של הרבי הרש"ב), מיד התעניין בו רבי זלמן ושאל לפשר בכיו… כששמע רבי זלמן שאחיו הרבי אמר לו "אינני יכול לעזור לך" נכנס מיד לאחיו ואמר: הכיצד? יהודי נמצא בצרה, וכמעט שאפסה תקוותו, והנה מגיע החסיד לרבו, והרבי לא יכול לעזור לו? היתכן?

אמר לו הרבי: תקרא ליהודי.

מיד נכנס היהודי, והרבי בירכו.

וגם כאן נשאלת השאלה: מעיקרא מאי קסבר, ולמסקנה מאי קסבר? אם בהתחלה הרבי לא יכל לעזור, מה קרה בסוף שכן ברכו?

אלא מבאר הרבי:

החסיד הנ"ל היה צריך שפשוף וליטוש, בהתחלה הוא הגיע רגוע ובטוח שהרבי יעזור לו, ולכן הוא לא היה ראוי לברכה. לכן הרבי אמר לו: אינני יכול לעזור לך.

כיון ששמע זאת החסיד ונשבר ובכה, זה זיכך אותו ופעל שעכשיו יהיה ראוי לברכת הרבי.

עד"ז מבאר הרבי את הסיפור עם רבי אלעזר, האיש שהלך לקראתו בדרך היה אדם גס ומכוער בפנימיות נפשו. כאשר רבי אלעזר אמר לו בפנים "כמה מכוער אתה" זה פעל בו עידון וזיכוך, עד כדי כך שמיד הרגיש אותו יהודי את ה"אומן שעשאני"…

וכך בדיוק מבאר הרמב"ם את ההלכה "כופין אותו…" יהודי רוצה לעשות את רצון ה', אך פעמים שהוא במצב גס ועטוף בהרבה שכבות. כאשר כופין אותו, מקלפים ממנו את כל השכבות וזה פועל שיתגלה רצונו האמיתי לעשות רצון ה' כפי שמורים החכמים.

וזה בדיוק מה שפעל אברהם:

כל אדם באשר הוא, גם אם הוא גוי, בתוך תוכיותו ישנו ניצוץ של אמונה.

אלא מאי? האדם טרוד בהבלי העולם עד שהוא עשוי לשכוח לפעמים את הניצוץ הזה. כל שצריך הוא לגלות את הניצוץ, פעמים הדרך היא באמצעות אוכל וקירוב ופעמים באמצעות כפיה ולחץ. אברהם אבינו השתמש בשני הדרכים הללו.

מכאן עלינו להפיק לקח ומוסר:

אין כזה דבר יהודי "לא מאמין", זה שקורא לעצמו "אתאיסט", הוא לא באמת אתאיסט, אם קצת נדגדג לו במקומות רגישים ובאופן הנכון מיד תתפרץ האמונה.

לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.

לתגובות והארות:
[email protected]