הגמרא במסכת ברכות [דף ס עמוד ב] מפרטת את ברכות השחר שיש לברך בכל בוקר ואומרת שבעת שמיעת קול התרנגול יש לברך הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה וכן כשנועל את מנעליו בבוקר מברך שעשה לי כל צרכי.
"כי שמע קול תרנגולא, לימא: ברוך אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה. כי פתח עיניה, לימא: ברוך פוקח עורים. כי תריץ ויתיב, לימא: ברוך מתיר אסורים. כי לביש, לימא: ברוך מלביש ערומים. כי זקיף, לימא: ברוך זוקף כפופים. כי נחית לארעא, לימא: ברוך רוקע הארץ על המים. כי מסגי, לימא: ברוך המכין מצעדי גבר. כי סיים מסאניה, לימא: ברוך שעשה לי כל צרכי. כי אסר המייניה, לימא: ברוך אוזר ישראל בגבורה. כי פריס סודרא על רישיה, לימא: ברוך עוטר ישראל בתפארה."
נחלקו הראשונים האם מי שלא נהנה או שלא עשה את אחת הפעולות המנויות בגמרא מחויב בברכת השחר הנוגעת לאותה ההנאה או הפעולה, וכגון מי שלא שמע את קול התרנגול האם הוא מתחייב בברכת הנותן לשכוי בינה או מי שלא נעל מנעלים האם הוא מתחייב בברכת שעשה לי כל צרכי.
שיטת הר"ן [פסחים דף ז עמוד ב] כי ברכות השחר הן ברכות ההודאה על מנהגו של עולם ולכן גם מי שלא שמע את קול התרנגול, חייב בבוקר לברך ולהודות לה' על קול התרנגול ועל מנהגו וסדרו של עולם שבני האדם נהנים מהם דבר יום ביומו.
"אלא שי"ל שסדר ברכות שמברכין בשחרית בבית הכנסת, ברכת השבח הן על מנהגו של עולם ואפילו לא שמע מברך עליו וכן בכולן, וכן נהגו ומנהגן של ישראל תורה היא, וכ"כ הרמב"ן ז"ל בלקוטיו"
כשיטת הר"ן פסקו גם התוספות במסכת ברכות [דף ס עמוד ב] כי גם מי שלא שמע את קול התרנגול מחויב בברכת הנותן לשכוי בינה וטעם הדברים כאמור כי ברכות השחר הינן ברכות הודאה על מנהגו של עולם.
הרמב"ם בפרק ז מהלכות תפילה הלכה ט פסק כי יש לברך את ברכות השחר כפי זמן כל ברכה המפורט בגמרא במסכת ברכות וכגון בעת ששומע את קול התרנגול יברך הנותן לשכוי בינה ובעת שנועל מנעליו יברך שעשה לי כל צרכי וכו'
"נהגו העם ברוב ערינו לברך ברכות אלו זו אחר זו בבית הכנסת בין נתחייבו בהן בין לא נתחייבו בהן וטעות הוא ואין ראוי לעשות כן ולא יברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה."
ונראה לבאר כי התוספות הר"ן והרמב"ם נחלקו האם ברכות השחר הן ברכות הודאה ושבח על מנהגו וסדרו של עולם או שהן ברכות הנהנין.
לשיטת הר"ן והתספות ברכות השחר הן ברכות ההודאה והשבח על מנהגו של עולם וממילא ניתן לברך אותן גם שלא בסמוך להנאתו, אבל שיטת הרמב"ם היא כי ברכות השחר הן ברכות הנהנין וכפי שהביא המשנה ברורה [בסימן מו סע"ק א] את דברי הטור כי הנהנה מהעולם הזה ללא ברכה כאילו מעל וממילא שיש לברך את ברכות השחר בסמוך להנאתו כפי שמברכים את שאר ברכות הנהנין.
להלכה פסק השולחן ערוך [בהלכות ברכות השחר סימן מו הלכה ח] את שיטת הרמב"ם והרמ"א בהג"ה הביא את שיטת התוספות והר"ן.
כתבו הפוסקים כי גם לשיטת השולחן ערוך שיש לברך את ברכות השחר בסמוך להנאתו ומי שאינו נהנה אינו רשאי לברך את ברכות השחר, בכל זאת הנועל מנעל שאיננו של עור מתחייב גם הוא בברכת שעשה לי כל צרכי שכן אין לפרש את דברי הגמרא במסכת ברכות לעניין ברכת שעשה לי כל צרכי כמתייחסים רק לנעילת מנעל עור.
וביאר המהר"ם שיק כי אומנם מנעל האמור בתורה הוא מנעל של עור, אך מנעל האמור בגמרא בלשון מסאניה [כדברי הגמרא במסכת ברכות] מתייחס לכל סוג של מנעל לרבות מנעלי בד וכדומה וממילא שגם הנועל מנעל של בד בתפילת שחרית יש לו לברך את ברכת שעשה לי כל צרכי.
"והרוצה לצאת עצמו מן הספק ישמיענה ממי שחייב בה ויכוין לצאת ידי חובה. והיכא דלא אפשר כבר נתפשט המנהג לאמרן בין נתחייב בה בין לא נתחייב בה, וכמו שכתב ההגה. וכן פסק הב"ח [ד"ה וכל]. וכן כתבו המקובלים ז"ל [פרי עץ חיים שער הברכות פרק ד; ספר שער הכונות ענין ברכת השחר]."
יצוין כי לעניין ברכת שעשה לי כל צרכי ביום הכיפורים ותשעה באב ,מצינו דעות בפוסקים הסוברים שאין לברך שכן חל איסור כללי על נעילת המנעלים וכן פוסק הגר"א [במעשה רב הלכות ברכות השחר אות ט]
"כל ברכות השחר אם שכח לאומרן תיכף יש שהות לאומרן כל היום וגם בלילה עד השינה חוץ מברכת התורה שכבר נפטר באהבה רבה (עי' ש"ע שלו סי' מז ס"ק ז) ולכן ביום כיפור שאין אומרים ברכת שעשה לי כל צרכי וברכת המעביר שינה יאמר אותן בלילה תיכף כשנועל מנעליו וכשרוחץ פניו (עי' ש"ע שלו סי' מו ס"ק טו)."
הדברים נכתבו לעיון ולימוד בלבד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה.