ישראל במלחמהישראל במלחמה
כי תבוא

ילדים הם עם רע (?) / הרב אבי אברהם

מה עדיף שהוא יהיה, הפוגע או הנפגע? האם חודש אלול הוא בסימן התקדמות או נסיגה לאחור? ומהו השיעור אותו עלינו להזכיר לעצמנו כל החיים? (חנוך)

הרב אבי אברהם | כיכר השבת |
(צילום: שאטרסטוק)

רק לחם עם שוקולד!

"מה אתה מעדיף, שהילד שלך יהיה זה שמציק ופוגע בילדים, או שהוא יהיה הילד הזה שפוגעים ומציקים לו?"

אם אתם הורים עם מספיק קילומטראז' מן הסתם שנתקלתם בשאלה הזו כבר, שנשאלתם אותה או שתהיתם בעצמכם.

אם אתם מהזן של אשתי בעלת הלב הטוב, מן הסתם גם לא לקח לכם הרבה זמן כדי לבחור בכך שהייתם מעדיפים שיציקו לילד שלכם ולא שהוא יציק לאחרים. אני אישית קצת פחות טוב, אז בואו פשוט נסכם שאני עדיין מתלבט...

התחלות חדשות, בסימן "כי תבוא", מלוות לא פעם באמונות יסוד שמלוות אותנו מהבסיס שלנו ממש.

כמו למשל אחת מאמונות היסוד הראשונות שרכשתי בחיי כי "ילדים הם עם רע!".

הביסוס לכך היה כבר בכיתה א', שנה שממנה אני לא זוכר הרבה יותר מאשר התמונה עם הילקוט בתחילת השנה, חיוך של רב'ה חביב ואת שני סיפורי האימה הבאים:

הסיפור הראשון שלמדתי היה על חבר. קראו לו אליעזר.

ההורים של אליעזר טרחו מידי יום לקום בשעת בוקר מוקדמת, רק כדי להספיק להכין לו "בונדש"- פרוסת חלה מטוגנת חמה וזולגת משמן שאותי אישית מאוד גירתה. יתכן שגם את שאר ילדי הכיתה היא גירתה, אך התגובה שלהם בשונה ממני הייתה להפוך את אליעזר ידידי הטוב למושא לעגם. על השמן שיש בשקית הסנדוויץ' ובידיו ועל הריח שממלא את כל חלל הכיתה.

כתוצאה מכך מידי יום מצאה פרוסת ה'בונדש' הטרייה והריחנית אחר כבוד את דרכה לפח האשפה שבפינת הכיתה, ללא שהוריו הטורחים והאוהבים של אליעזר מודעים לכך שהוא בעצם לא זוכה לטעום ביס אחד מפרי השקעתם הרבה.

אני זוכר את עצמי כבר אז מגבש החלטה נחרצת ומכריז: "לילדים שלי אני אכין כל יום לחם עם שוקולד!". כמה פשוט ועממי, ככה יותר טוב.

לסחוט עד הסוף

הסיפור השני מכיתה א' כבר פגע בי אישית.

נקרא לו מ'. ילד עם עיניים כחולות יוקדות, חיוך שטני ופיקחות של גנגסטר לכל הפחות.

זה התחיל במטוס נייר שהטסתי לחלל האוויר ואיכשהו הגיע מספיק קרוב לעינו של מ' (טוב, אף פעם לא היה לי את זה בחוש כיוון מסתבר...) ואז החלה הדרמה.

מסע של סחיטה מתמשכת מצידו, תחת איום מסיבי שאם אני לא רוצה שהוא ילשין עלי שפגעתי בעין שלו לאימת התלמוד תורה כולו- להלן; המחנך של כיתה ב' (שאת ההיתקלות החזיתית שהיתה לי איתו בשנה אחר כך ואת המפגש עם ילדיו כמעט שלושים שנה לאחר מכן אשמור להזדמנות אחרת...) עלי להמציא לו מידי יום שקית גדושה בממתקים 'שווים', מתוך רשימה שהוא עצמו יביא לי מידי יום כהזמנה ליום המחרת.

הסחיטה עבדה לו לא-רע במשך כמה ימים ואיתה התיאבון גם גדל והאיומים השתכללו גם.

אלו היו עבורי מספר ימים של אימה וחרדה, בהם איחרתי להגיע לתלמוד תורה מרוב פחד, ורק לאחר קנייה יומית במכולת ("אבל חסר לי פסק זמן! אני לא יכול ללכת היום לחיידר!...") ונסיעה במונית ספיישל הייתי מתחיל את היום.

למזלי הטוב לקחו רק כמה ימים בודדים לאימי לשים לב לכך ובצורה כלשהי האיום נפסק.

זה היה שיעור משמעותי מאוד לחיים אותו רכשתי בכיתה א'.

למדתי שילדים יכולים להיות מאוד ישירים ואפילו רעים.

למדתי גם את החובה והנחיצות לספר ולשתף מישהו גדול כאשר אתה לא מסוגל לבד ומרגיש לך שהעולם כולו גדול עליך ועומד להתפרק לך בפנים.

את השיעור החשוב הזה אני גם מעביר לילדיי תמיד לפני כניסתם לג'ונגל המכונה גם: בית ספר.

שלא יִפְגְּעוּ, שלא יִפָּגְעוּ.

בשבוע שעבר שמעתי על שיעור מיוחד שכזה שהעניקה אמא לילדתה שהתחילה ללמוד בחטיבת הביניים.

היא נתנה לה שפופרת של משחת שיניים וביקשה ממנה ללחוץ ולהוציא את כל המשחה לצלחת. כאשר היא סיימה, ביקשה ממנה האמה ברוגע להחזיר את משחת השיניים בחזרה לשפופרת.

הילדה נלחצה והחלה לצעוק דברים כמו "אבל אני לא יכולה!" ו"זה לא יראה כמו קודם".

האמא חיכתה בשקט שהיא תסיים ואז אמרה לה את הדברים הבאים: "את תזכרי את צלחת משחת השיניים הזו לשארית חייך. למילים שלך יש כח של חיים ומוות. כעת כשאת הולכת ללימודים תזכרי איזה משקל יש למילים שלך.

תהיה לך הזדמנות להשתמש בהן כדי לפגוע, לדרוש, להכפיש או להכאיב לאחרים ולפעמים גם תעשי את ההחלטות הלא נכונות. אך ברגע שהמילים יוצאות מהפה שלך, בדיוק כמו משחת השיניים את לא יכולה להחזיר אותן לאחור".

עשרות שנים לאחר מכן, בחתונה של אחד החברים מהילדות פגשתי את מ' שוב פעם, עומד ליד התזמורת ומנשנש משהו טעים מהבר.

הוא ניגש אלי לפתע ושאל: "אתה זוכר אותי?" ואני רק הסתכלתי על העיניים הכחולות החודרות והחיוך המוכר שהצליחו לצמרר אותי כאילו לא עברו כל השנים האלו, ואמרתי: "בטח! איך אפשר לשכוח?!..."

מאז עברו עלי הרבה התחלות ב"ה. הרבה קבוצות, מסגרות לימודים ועבודה, מהן טובים יותר ופחות. אך את ההתחלה הזו אני לוקח איתי כשיעור מכונן לחיים שממנו גדלתי וצמחתי.

שיעור שכאשר אני חוזר אליו אני מבין כמה הוא דרמטי ומשמעותי לי בעיצוב תפיסת החיים והסביבה, בזהירות על עצמי ועל אחרים וביכולת שלי לגבש החלטה כתוצאה מחוויה כבר בגיל צעיר מאוד.

להתקדם לאחור

פרשת כי תבוא פותחת אף היא במשמעות ההתחלה בחיינו. בכניסה לארץ ובפרוטוקול המעשי שמתלווה לכך: מצוות ביכורים.

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבתה בה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלוקיך נותן לך ושמת בטנא...ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו... ארמי אבד אבי וירד מצריימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי עצום ורב, וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה ונצעק אל ה' אלוקי אבותנו וישמע ה' את קולנו וירא את עונינו ואת עמלנו ואת לחצנו ויוציאנו ה' ממצרים... ויביאנו אל המקום הזה..."

דווקא בהתחלה החדשה והטובה, כאשר השליטה נמצאת בידיים שלנו והארץ היא זבת חלב ודבש כמובטח, אנו בוחרים כדבר ראשון לקחת מפרי ההצלחה הזו ולהקריב אותה כהודאה להקב"ה וכתזכורת אישית עבורנו.

נזכרים ומכריזים על מה שהוביל אותנו ממש "אל המקום הזה".

כל הקושי והמצוקה שהיו שם בבסיס, הדרך שעברנו כדי לגלות את עצמנו ואת אלוקינו והתנקזו לגאולה האישית והפנימית שלנו.

מסתבר פתאום שהיא חלק מההצלחה, חלק משיעור גדול שחווינו כדי להגיע בדיוק לרגע הזה, בדיוק כמו זרע שנרקב באדמה, אך יומו הגדול מגיע לבסוף והוא הופך להיות עץ וגם מצמיח פרי חדש וטרי שמסמל בבוהק צבעיו תחייה והתחלה חדשה נוספת.

מתוך המקום הפגיע שלנו למדנו שיעור, ודווקא הוא זה שהצמיח אותנו למה שאנו מתחילים היום!

תחילת השנה מסמלת לנו התקדמות, ודווקא הימים הנוראים הם בסימן "תשובה", שיבה לאחור.

לא פעם תקופת תחילת השנה מצליחה להאפיל לנו על ימי התשובה, להעסיק אותנו ולמלא את מוחנו רוב הזמן.

ובכלל, אם נודה על האמת... אנחנו אוהבים הרבה יותר את הצליל של ה"קידמה". כי מי אוהב לסגת, ללכת לאחור?... אז כיצד שני המושגים הללו חופפים והולכים יחדיו בתקופה אחת?

עלינו להבין גם כי פעמים שההתקדמות תלויה בעבר, בשיבה לבסיס, למקום שממנו התחלנו לסטות.

לחזור לשם זו ההתקדמות הכי משמעותית שלנו. גם אם היא נראית כנסיגה לאחור, זה בכיוון הנכון ביותר עבורנו...

אנו נבנים על העבר שלנו, הכולל גם טעויות, מהם עלינו ללמוד היטב את ה'שיעורים של החיים', ומשם דווקא נוכל לדייק ולהצמיח את העתיד הכי טוב ומתקדם שלנו.

טוב נו, אז אשתי הטובה צודקת כרגיל... כנראה שעדיף לבחור בילד הנפגע מאשר הפוגע... (:

הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה

להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר