וַיָּ֨רׇץ עֵשָׂ֤ו לִקְרָאתוֹ֙ וַֽיְחַבְּקֵ֔הוּ וַיִּפֹּ֥ל עַל־צַוָּארָ֖ו וַׄיִּׄשָּׁׄקֵ֑ׄהׄוּׄ וַיִּבְכּֽוּ׃" (בראשית לג:ד)
רש"י, התייחס לנקודות הכתובות בספר התורה מעל המילה "וישקהו", ומפרש כי הנקודות מלמדות אותנו שעשו לא נישק את יעקב בכל לבו. רבי שמעון בר יוחאי מסביר: "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונישקו בכל לבו" (ספרי במדבר).
נשאלת השאלה: מדוע אמר רבי שמעון בר יוחאי "הלכה היא בידוע"? מדוע לא אמר "זו עובדה" או "מציאות" שעשו שונא את יעקב? מה משמעות המילה "הלכה" כאן?
רבי שמעון בר יוחאי מלמד אותנו ששנאת עשו ליעקב אינה דבר חולף או תלוי בנסיבות; היא תכונה טבועה ובלתי משתנה. הוא לא אמר שזוהי "עובדה" או "מציאות" כי עובדות ומציאות יכולות להשתנות לאורך זמן. אך "הלכה" היא דבר קבוע, בלתי ניתן להזזה. שנאה זו אינה תופעה זמנית אלא הלכה נצחית, כמו זו של התורה שלנו - בלתי ניתנת לשינוי.
לכן אומר רבי שמעון בר יוחאי שהיא "הלכה ידועה" - כדי להדגיש ששנאה זו היא ההלכה הבסיסית והאמיתית. התפישה שעשו לא שנא את יעקב בלב שלם היא שקר. ההלכה והעובדה האמיתיות והבסיסיות הן שעשו שונא את יעקב.
רבי מנחם זמבה הי"ד הסביר כי בעוד שרבי שמעון בר יוחאי חיפש רציונל מאחורי פסוקי התורה (דורש טעם דקרא), כאן הוא אומר שאין דבר כזה. שנאת עשו היא הלכה - תופעה בלתי ניתנת להסבר - צורת חשיבה שאינה תלויה בנסיבות. כמו שהאנטישמיות (שאינה דבקה בכל סיבה) עולה לסירוגין בין אם היהודים חזקים ובין אם הם מוחלשים ומודרים.
שנאה קדומה זו של עשיו ליעקב נמשכת גם היום ביחסים בין צאצאי יעקב ועשו, היהודים והנוצרים. זעקת-הקרב של מחבלי החמאס בפוגרום בשמחת תורה הייתה "טבחו את היהודים!"
העולם ראה אך אף מנהיג נוצרי כמעט לא גינה את הטבח בצורה ברורה. יתרה על כן, גל של אנטישמיות עלה באירופה, ארה"ב, אוסטרליה ומעבר לה ולצערנו, זה חלחל והשפיע עמוקות אפילו על הכנסייה.
זוהי לא הפעם הראשונה שהכנסייה לא מגנה על היהודים. בשואה, על אף שהיו מספר כמרים שדיברו נגד האנטישמיות, הכנסייה כגוף לא הגנה על יהודי אירופה בצורה מספקת. בשנות ה-60 נעשו כמה תיקונים באמצעות ועידת הוותיקן השנייה, שדחתה את הרעיונות האנטישמיים הכוזבים שהיו בבסיס הנצרות. עם זאת, עדיין קיימות הסתייגויות בעייתיות בנצרות. דבר זה הוכח שוב לאחרונה במכתב הרבנים האיטלקים אשר גינו השוואות כוזבות בין אזרחים קורבנות הטבח בשמחת תורה, למחבלים הכלואים. אותם רבנים טענו כי עשורים של דיאלוג בונה קורסים כאשר התקפות, טבח ופוגרום כנגד יהודים לא נענים בסולידריות אלא בקקופוניה מגוחכת של 'אקרובטיקה' דיפלומטית.
מצורף מכתב מתורגם (מתאריך 23.11) של מועצת הרבנים האיטלקית:
"רבנים יקרים,
לפני כמה דקות שיגרנו הודעה לעיתונות בעניין מה שקרה אתמול עם האפיפיור ובאופן כללי יותר על היחסים עם הכנסייה. אנו שולחים אותו אליכם למען ידיעתכם.
אתמול, הפגישה של האפיפיור עם בני משפחותיהם של בני הערובה שחטפה חמאס, שהתבקשה זמן רב ותמיד נדחתה, הפכה סוף-סוף לאפשרית משום שלאחר מכן התקיימה פגישה עם בני משפחה של אסירים פלסטינים בישראל, כפי שדווח על ידי האפיפיור, ששם באותה קטגוריה אנשים חפים מפשע שנקרעו ממשפחותיהם יחד עם אנשים שלרוב נכלאו על מעשי טרור חמורים ביותר. ומיד לאחר מכן האשים האפיפיור בפומבי את שני הצדדים בטרור. עמדות בכירות אלה באות בעקבות הצהרות בעייתיות מפי נציגים נכבדים של הכנסייה שבהן אין זכר לגינוי תוקפנות החמאס או, בשם חוסר פניות מדומה, התוקף והנתקף מוצבים באותה רמה.
אנו תוהים לאיזו תועלת שימשו עשרות שנים של דיאלוג יהודי-נוצרי, המדבר על ידידות ואחווה, אם לאחר מכן, במציאות, כשיש מי שמנסה להשמיד את היהודים, במקום להשמיע ביטויים של קרבה והבנה, התגובה היא של אקרובטיקה דיפלומטית, איזונים ומציאת עמק שווה שהוא בהחלט אינו הוגן."
עם זאת, בהיסטוריה היהודית חווינו גם תקופות של שלום. לא רק בימי יעקב, כאשר חמלתו של עשו גאתה והובילה לפיוס ואחווה כנה, כפי שציין רשב"י, אלא גם בעידני-זהב אחרים שבהם יהודים חיו בשלום עם שכניהם.
לכן אנו שומרים על התקווה, אך עם זאת, בכל מקום שבו אנו חיים וכמה שהסביבה נוחה לנו, עם ישראל זוכר תמיד את ההלכה הזו של שנאת עשיו ליעקב.