רגיש: מיומנה של נפגעת

מיומנה של נפגעת.

אולי חלמתי? אולי דמיינתי? לא הייתי בטוחה שזה בכלל קרה. בגיל 25 התחלתי להתנדב במרכז סיוע לנפגעים ונפגעות,
ובמהלך ההכשרה למדנו על התסמינים של פגיעה מינית. הייתי בהלם כשהמנחה דברה שאחד התסמינים של נשים
שחוו פגיעה מינית הן נשים שלא בטוחות בכלל האם זה קרה באמת או לא. יש אפילו שם לתסמונת הזו: "היה או לא היה?".

במשך המון שנים פחדתי לדבר על מה שקרה לי, אני אפילו לא יודעת למה. הרגשתי כאילו יש לי איזה סוד נורא להסתיר.
בערך בגיל 26 התחלתי לדבר יותר בחופשיות על מה שקרה לי, זה הפסיק להיות סוד, לא חשבתי יותר שיש לי במה להתבייש.

ביירון קייטי, בספרה "לאהוב את מה שיש", אומרת שאחד המדדים לבחון את רמת האהבה והעצמית שלנו הוא כמות הסודות שיש לנו. ככל שאנחנו אוהבים את עצמנו יותר, אנחנו מקבלים את עצמנו יותר. ואז אנחנו גם פחות מאשימים את עצמנו בחלקים הפחות זוהרים של החיים שלנו ויכולים לדבר הרבה יותר בחופשיות על עצמנו.

אז יכול להיות שפשוט התחלתי ללמוד לאהב את עצמי יותר ואני עדיין לומדת כל יום. מאותו הרגע שהתחלתי לדבר על מה שקרה לי הרגשתי כאילו איזה אבן רצינית ירדה לי מהלב שאני התנדבתי לסחוב אותה במשך המון שנים ללא שום תמורה. אולי בגלל שאני דברתי, הרבה נשים הרגישו בנוח לדבר איתי, כל כך הרבה נשים סיפרו לי את הסיפור שלהן, שגם להן זה קרה, התחלתי להרגיש שאני כל כך לא לבד! מה שקרה לי קרה לעוד כל כך הרבה נשים (וגם גברים כמובן).
הפסקתי להרגיש שאני מוזרה, שאני שונה מכולן, שאני צריכה להסתיר משהו.

איזה הקלה זו היתה!

פעם מישהי שאלה אותי: "איך את מדברת על זה כל כך בחופשיות? את לא חוששת לשידוכים?" לרגע לא הבנתי את שאלתה, הרי אני כבר נשואה ב"ה. מה יש לי לחשוש לשידוכים? "נו, את יודעת, השידוכים של הילדים...". נשארתי עוד יותר פעורת פה.... לא רק מהסיבה שלבכור שלי יש עוד בערך עשור וחצי עד שיגיע לגיל של שידוכים, אלא בגלל שאני לא מבינה את הקשר.

"הרי מה שקרה לי קרה לשליש מהנשים, שרבות מהן מעולם אפילו לא דברו על מה שעברו, מעולם לא טיפלו ולא עיבדו את החוויה הזו וההשלכות שלה, זה אומר שהן מעבירות לדור הבא את המקום הפגוע שלהן. ומי שכן דיברה, טיפלה והפסיקה לחיות בתחושת סוד, העבירה לדור הבא יותר אהבה עצמית, קבלה עצמית ובריאות נפשית, לא?". שותפתי לשיחה המשיכה לטעון בתוקף שזה עדיין משפיע בצורה שלילית על השידוכים של הילדים, הנכדים והנינים....

אני לא יודעת האם היא צודקת, ואיך אנשים מבחוץ מתייחסים לזה, האמת שזה גם לא ענייני. לא יודעת מי אמר את המשפט- מה שאחרים חושבים עלי הוא לא ענייני, אבל לדעתי הוא ממש גאוני. כי לחשוש לשידוכים של הילדים זה להתערב בתפקידו של הקב"ה, אבל לחיות בהסתרה, הכחשה ואשמה זה לא לקחת אחראיות על הריפוי שלי.

והיום אני יודעת שלדבר על מה שחוויתי זה חיוני לריפוי שלי.

רוצה לקבל ממני כלים איך להחלים מפגיעה מינית בחינם? הרשמי להרצאה האינטרנטית שלי בחינם: https://switchdv.ravpage.co.il/Outgoing.freedom4