"אף פעם אנחנו לא הולכים להצגות האלו" הוא המשיך לקטר, ואני החלטתי להיות כנה אתו "אתה זוכר שפעם הלכנו לתאטרון בובות של חנוכה , והיו שם מאות ילדים ובקושי ראיתם משהו וממש ממש לא נהניתם?" הוא הנהן במרץ "אז אתה רואה? זה לא כזה הפסד, אנחנו עושים דברים הרבה יותר כיפיים תאמין לי שהרבה ילדים היו רוצים להחליף איתך" סכמתי במשפט מעצבן של אימהות, שבמקרה הפעם הוא מתאים.
בערב חנוכה, נחה עלי השראה חגיגית וקהילתית קמעה, החלטתי להיכנע למבול המיילים ואל הקול העליז שבטלפון, ובחרתי להם בהפתעה גמורה אחת מהופעות החנוכה, שירגישו שגם הם היו שם. הפור נפל על "הופעה של קוסם" רק משום שזה היה נראה שונה, מבטיח,ריח של הפקה מאורגנת נדף מן הפרסום.
זו ההופעה היחידה למשל שמכירת כרטיסים התבצעה מראש "לא תתאפשר קניית כרטיסים ביום המופע" הייתה אזהרה באותיות קידוש לבנה מתחת לפרטי ההופעה. וכשרצתי מהר לרכוש כרטיסים, וניסיתי להבליע כרטיס גם לביתנו בת הארבע, התעקשה מוכרת הכרטיסים שההופעה "לבנים בלבד!" אני לא התייאשתי כל כך מהר "היא קטנטנה, נראית בת שלוש" הבטחתי, היא הניעה את ראשה בשלילה, "היא בת יחידה מסכנה, יש לה רק אחים" היא לא השתכנעה, ואני כבדתי את רצונה ואת רצון קונה, מה לעשות? סדר זה סדר!.
ביום המיוחל, מאות הילדים שנדחפו זה על גבי זה כשנפתחו סוף סוף השערים, יכלו לגמרי להזכיר תמונות קשות ממדינות שאינן בשיא תפארתן בימים אלו. אצלנו ב"ה המחיר הסתכם רק באבדן הכיפה של בן ה-6, אבל המצב הכלליהיה בהחלט מסוכן מידי כדי להשאיר שני ילדים קטנים לבדם בקהל, ואשר על כן נאלץ בעלי להשתתף גם הוא בהופעת הקוסם, ואתו ביתנו בת הארבע..
"איך הכנסת אותה?" התעניינתי בדאגה כנה לשלום המגזר, "יכולתי להכניס לכאן גם אריה" הוא השיב לי ברצינות תהומית, ואז כבר הבנתי בדיוק את המצב וכל שנותר לי זה להודות לה' שזיכה אותי בבעל צדיק ששורד אירועים מהסוג הזה, כי אני הייתי כבר מזמן לוקחת את הרגליים ואת הילדים , ובורחת חזרה הביתה כל עוד נפשי בי.
כעבור שלש שעות (במקום 45 דקות) שמעתי את צחוקם המתגלגל מכיוון המדרגות, הבנתי שהם מרוצים ומאושרים, שמחתי שהילדים "המסכנים" שלי זכו לקחת חלק גם באירוע "שכל החברים היו שם" וחשבתי שכאן הסיפור תם ונשלם, לא חלמתי שכאן הסיפור רק מתחיל...
אחרי ששניהם נעמדו מולי ונאמו ברצף בלי מרווח נשימה, תוך הדגמות והמחשות וחיקויים נמרצים של פעלולי הקוסם, שאני, עם כל הרצון הטוב, לא הצלחתי להבין ולו אף מילה אחת קטנה לרפואה, הם עברו לחלק המעשי.. בבוקר שלמחרת, הם השכימו קום לעבודת הבורא,אני עדיין נמנמתי והרגשתישפתאוםנעשה לי קר, הרמתי את הראש וגיליתי שהשמיכה שלי איננה, עוד לא הספקתי לסובב את הראש ימין ושמאל וכבר ראיתי את זוג הפעלולנים שלי "אמא איזה קסם, אה? איך השמיכה שלך נעלמה?" אוי לא "תעשו לי טובה ותעשו קסם שיחזיר לי את השמיכה לעוד חמש דקות" התחננתי והם עשו קסם והשמיכה ב"ה חזרה.
בבוקר שאחרי, כשהלבשתי את הקטן ורציתי לנעול לו את הנעליים גיליתי שבאורך פלא שגם הם נעלמו, בשנייה הראשונה התחלתי לחפש, בשנייה שאחריה הבנתי והלכתי אל הכתובת הנכונה ובקשתי קסם מתקן...
בצהרים הם בקשו שאבחר קלף מתוך ערמת הקלפים של ה"מלחמה" ואז עשו קסם מדהים, שניהם גלגלו עיניים, הסתודדו קלות ו...ניחשו שבחרתי בקלף של נסיך אדום, "כמעט..." התגריתי בהם "שלש שחור", צחקתי בלגלוגיהם לא ידעו את נפשם מרוב צער, אז בפעם הבאה שהם "ניחשו" את הקלף שבחרתי, פערתי זוג עיניים משתוממות "איך ידעתם???" ולא גיליתי להם שבכלל עדיין לא בחרתי קלף, העיקר שהם מאושרים!
בערב שניסיתי לקלף תפוחי אדמה, הם עשו לי קסם שדרש את המעקב הצמוד שלי, אבל אני ניסיתי להגניב עוד תפוח אדמה אחד תוך כדי "אמא לא הסתכלת אז מההתחלה" הם התחילו מההתחלה את רצף הפעולות המוזרות שלהם. לא הבנתי מה עושים, לא הבנתי מה הם רוצים ממני, מה שכן הבנתי זה שלקסם הזה אין סוף.. ואז כשהודעתי להם שאם אני בתפקיד הקהל הצמוד בדקות הקרובות, אז אין לביבות היום, הם הסכמיו לדחות את הקסם לעוד כמה דקות ואני התפללתי שבינתיים יקרה נס והם ישכחו מזה.
אבל הקסם הבא היה עוד יותר נוראי ויותר ארוך עד שכבר בקשתי שישחזרו את ההוא שהיה בזמן של התפוחי אדמה, אבל הם היו שקועים מידי בהפקת הקסם ובמעקב קפדני על זוויות אישוני, והמשאלות שלי נפלו על אזניים ערלות, אולי בגלל הכובע רחב השוליים שהסתיר אותן כמעט לחלוטין..
בשבת בבוקר כשהם שיחקו ואני עוד קצת נחתי, שמעתי אותם מתאמנים בשקט ובריכוז על עוד סדרת פעלולים, לכמה רגעים קלים הרעפתי ברכות עד בלי די על ראש הקוסם ההוא,על כך שבזכותו זכיתי לעוד חצי שעה של שקט, אבל בצהרים כשניסיתי לקרוא שתי שורות מהכתבה בעיתון, והייתי צריכה תוך כדי לראות ארבעה קסמים, כבר לא ברכתי אותו שוב בלשון המעטה.
במוצ"ש הם הושיבו את כל המשפחה יחד להופעת הקסמים המלאה שלהם, ואם לא היינו מקציבים להופעה זמן לסיום, היינו מוצאים את עצמינו כעת חיה, עדיין צופים במופע..
וככל שחלפו הימים כך רבו הפעלולים, הם המשיכו להעלים שטרות של כסף ולשלוף ארנבים דמיוניים מן הכובעים שלהם, ולמלוק ראשי יונים מפרווה, ולפלוט כדורים צבעוניים מבין שיניהם,וכך הפכו חיינו לשגרה מתישה, רצופת פעלולים וקסמים שונים ומשונים שהמכנה המשותף ביניהם הוא "אמא את מסתכלת?".
עד שפתאום ביום בהיר, כמו השטר מהשיש, הנעלים של הקטן והשמיכה שלי, נעלמה לה פתאום גם הסבלנות שלי, ככה בלי הודעה מוקדמת היא פשוט קמה והלכה לה, אין לי מושג לאן... גיליתי שהיא איננה עוד, רק כשהתחוור לי יום אחד שאני כבר לא מסוגלת לשמוע אותם! הבנתי שבכל פעם שאני שומעת את צעדיהם מתקרבים לסביבתי, באופן מידי אני מנסה לאתר את התירוץ החדש שיגרש אותם בחזרה לחדר שלהם, מצטערת, אין לי סבלנות!
כשהבנתי פתאום שגם לבעלי התרחשה אותה תופעה בדיוק, עלינו שנינו על מטאטא המכשפה וברחנו לנו לאי שם לכמה שעות של שקט להתייעצות מדינית ביטחונית באשר למצב השורר בבית.
בתום הדיון, החלטנו לאשר להם באופן חריג לעשות קסם אחד ואחרון, מטרת הקסם היא להעלים בן יום את כל עניין הקסמים המעיק הזה. אבל להעלים לחלוטין, בלי אפשרות לקסם מתקן שיחזיר אפילו רמז קטן מכל מה שהתחולל בשבוע האחרון.
והם עשו כמצוותינו, חבשו את הכובעים, לבשו את חליפות הקוסמים ותכננו קסם ארוך, מורכב, מפורט ומדויק להפליא וכך הם הצליחו להעלים את הסיפור הזה אחת ולתמיד! הקסם הנפלא הזה שהם בצעו בהצלחה יתרה (לשם שינוי), הצליח גם להחזיר לנו את הסבלנות שאבדה.
לאחר כמה ימי רגיעה לקחנו אותם לחנות המשחקים לבחור שי קטן, כאות הוקרה על המאמץ העילאי שלהם להשיב את השקט על כנו, והאמת? די הופתענו שמיד כשנכנסנו לחנות, בלי לחשוב ולהתלבט, הם הובילו אותנו בביטחון לאחד המדפים והצביעו יחד על מזוודה גדולה, עליה היה רשום לבן על גבי שחור "ערכת קסמים מרהיבה לקוסם הצעיר"...
]]>