היה זה לא מזמן - הגיע אליי לטיפול בחור חסידי צעיר כבן 14 אשר למד אז בתחילת שיעור ב' בישיבה קטנה. לא הוריו ולא אנשי הצוות בישיבה בה הוא למד ידעו מה קרה לבחור המופלא והשקדן - אשר בשיעור א' התנהג למופת והיה לסמל ודוגמא - ופתאום מגיע שיעור ב' ומשהו קרה לבחור.
>> למגזין המלא - כנסו כאן <<
הבחור הפסיק ללמוד, התחיל לאחר לסדרי הישיבה ובעיקר הוא החל להסתגר בתוך עצמו - הוא פחות ופחות דיבר עם חברים ועם בני משפחתו. האימא של הבחור סיפרה לי בטלפון: "ניסיתי בכל דרך שהיא לדבר עם בני, אבל פשוט בני לא מדבר מילה. הוא אומר שהכול בסדר איתו והוא לא מבין מה אנחנו רוצים ממנו".
הבחור הגיע אליי, אך הוא לא היה מוכן לדבר מילה. ביקשתי מהשם בליבי שיעזור לי לעזור לאותו בחור. הבחור ישב מולי, אני מסתכל לתוך עיניו מנסה להיכנס לליבו ואומר לו: "אני מבטיח לך שמה שתספר לי, אני לא אשפוט אותך, לא אדון אותך, אני רק אנסה להבין אותך".
הוא הסתכל לתוך עיניי ואמר לי חרש: "אני מתבייש לספר לך את זה". ואז פתאום, הבחור החל לבכות בכי שטלטל את נשמתי. הוא בכה ללא הפוגה כעשרים דקות. לאחר שהוא נרגע מהבכי, שאלתי אותו: "אולי אתה מעדיף לכתוב לי בדף מה שמציק לך?".
הבאתי לו דף ועליו הוא כתב, במשפט מטלטל קצר, כך: "קרה לי משהו נורא כשהלכתי לטבול בבוקר, אדם אחד...".
ואז הוא שוב החל לבכות, "לא ידעתי כלום מהחיים שלי עד שהגיע אותו אדם והרס לי את כל התמימות שלי".
כמה שריחמתי על הבחור הזה, אי אפשר לתאר איזה רחמים. יושב מולי בחור צדיק שלא ידע כלום מהחיים שלו ואז מגיע אדם חולה והורס לו את חייו בחמש דקות.
אני נפגש עם מגוון רחב של אנשים. אתם לא יכולים לתאר כמה נפשות של ילדים ובחורים היינו יכולים להציל, אם הייתה מודעות בסיסית לאותם ילדים ובחורים על הנושאים הללו.
לפעמים מרוב שמפחדים ולא מדברים על דברים שצריך לדבר ולפתור, יכולות לקרות בעיות קשות.
הייתי לפני מספר חודשים עם אשתי ביישוב מצפה רמון. בבוקר חיפשתי מקווה לטבול בו לפני התפילה, הפנו אותי לישיבת ההסדר, נסעתי לשם ואני רואה בתוך המקווה חדרים נפרדים וסגורים לרחצה. אמרתי לעצמי למה אין את הדבר הזה אצלנו, זה יכול היה לחסוך הרבה בעיות.
מחקרים קובעים שאם לילד יש "שומר פוטנציאלי", כלומר מבוגר שמדבר איתו מראש על מוגנות ושאליו הוא יכול לפנות בכל מצב, הסיכוי שהוא ייפגע קטן דרמטית. ילד כזה משדר שלא כדאי להתעסק איתו, כי יש לו למי לספר.
חשוב מאוד לשדר לילד את המסר הזה: "ילדי יקירי, מה שרק יהיה איתך, תמיד תרגיש חופשי לפנות אליי. אני מבטיח לך בלי"נ, שאף פעם לא אאשים אותך. תמיד אבין אותך, ותמיד אעניק לך את כל התמיכה שבעולם".
תחושת ביטחון שכזו חשובה במיוחד במקרה שהתוקף משכנע את הילד לשמור על סודם "המשותף",
כשהילד יידע שהוא יכול לספר כל דבר ללא חשש לאבא ואימא – לא יהיה כל בסיס לסוד הזה.
מוגנות היא לא תיאוריה, אלא דבר שצריך לתרגל. הרי גם חצייה במעבר חצייה היא דבר שמתאמנים עליו עם הילד. לכן צריך לדמות עם הילד סיטואציות. לא בלחץ ולא בהיסטריה, אלא בקלילות: מה קורה אם מישהו ניגש אליי באוטובוס? אם מישהו מתקרב אליי יותר מדיי?
אם חלילה הילד מספר על פגיעה, התגובה הרצויה היא: "טוב שסיפרת, כל הכבוד, אני מאמין לך ואנחנו נטפל בזה, נעבור את זה ביחד". זה לא הזמן לחקור או לשפוט, וגם המבוגר צריך להתייעץ עם גורמי מקצוע כדי להחליט איך להמשיך. מחקרים מראים שאם התגובה היא נכונה ואם מצליחים "להיות שם" בשביל הנפגע, הריפוי מתחיל כבר באותם הרגעים.
כל הנושא הזה הוא נושא רגיש ועדין, אבל אני אומר את זה רק כדי להציל. הורה שרוצה להציל את ילדיו חייב ואף מצווה לתת הדרכה לילדו / לבנו הבחור על הנושאים הללו. יש היום הצגות, למשל: "ציפור קטנה לחשה לי", וגם ספרים כשרים למהדרין בנושא, למשל: "מה שבטוח בטוח". השם ישמור אחרי שקורה מה שקורה זה מאוד לא פשוט לטפל בהשלכות.
לכן חובה עלינו בתור הורים לתת מודעות לנושא ולהיות זהירים בכל מה שקורה עם הילדים שלנו.
אל תצפו שהממסד החינוכי ירים את הכפפה, כי לצערי מהיכרות עם המצב בשטח זה לא כ"כ הולך לקרות, אנחנו ההורים צריכים לעשות זאת בעצמנו - כי בנפשנו הדבר!
שבת שלום לכל עם ישראל הקדושים.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
הצגת כל התגובות