פרופסור גדול רצה לבדוק פעם מה גרם לו להצלחה בחיים. הוא נולד בימי מלחמת העולם הראשונה ובילדותו גדל בבית יתומים. הוא החליט לבדוק מה עלה בגורלם של אותם ילדים בני בגילו. אומנם קשה היה לו להשיג אותם, לא שהיו רשימות מסודרות מי הם ואיכן הם נמצאים, אבל בנחישות משיגים הכל.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מבין חמישים ילדים שישנו אתו באולם הגדול, הוא גילה שכמה בודדים יצאו 'מוצלחים', רופאים, עורכי דין ופקידים בכירים.
הוא חקר מה גרם להם להצלחה וגילה נתון מעניין. בכל ערב כשאם הבית הייתה נכנסת לספר לילדים סיפור לפני השינה, היא הייתה מתיישבת על המיטה הראשונה בחדר ומשם מספרת לכולם את הסיפור. כשסיימה, הייתה מלטפת שניים-שלושה ילדים, מברכת את כולם בברכת 'לילה טוב' וממשיכה לאולם הילדים הבא.
מסתבר, שכל אותם ילדים שזכו ללטיפה – גדלו לאנשים מצליחים. יש משהו במגע הזה שגורם לילד להצליח יותר בחיים.
ביקשנו לשוחח עם יוסי גולדשטיין, מטפל רגשי M.A. בפסיכותרפיה, שיסביר לנו מדוע ועד כמה המגע חשוב בחיים.
ילד מחובק מרגיש שבאמת אוהבים אותו
גולדשטיין פותח בסיפור: "תנו לי לספר לכם על מחקר מעניין שנעשה לפני כשישים שנה, הידוע בשם 'אֵם המגבת ואֵם התיל'.
"החוקרים רצו לבדוק האם תינוקות נקשרים רגשית לאימהותיהם בזכות סיפוק צורכיהם החומריים או בזכות גילויי חיבה כמו ליטופים. הם עיצבו ניסוי שבו הם הפרידו קוף תינוק מאמו ושמו אותו בכלוב שבו שתי בובות דמויות קופה בוגרת.
"בובה אחת הייתה עשויה מחוטי תיל והכילה בקבוק חלב (אֵם התיל). הבובה השנייה הייתה עשויה מספוג רך וצופתה במגבת (אֵם המגבת). שאלת המחקר הייתה: האם התינוק יבלה את רוב הזמן עם אם התיל, המספקת רק צורך גופני, או עם אם המגבת, המספקת רק מגע רך?".
גולדשטיין לא מחכה שאענה וממשיך לתשובה: "תוצאת הניסויים הייתה ברורה: התינוק בילה את מרבית זמנו עם אם המגבת וניגש אל אם התיל רק כדי לאכול. באחת הווריאציות שמו את שתי הבובות בסמיכות זו לזו והתינוק נהג לשבת בזרועות אם המגבת ולמתוח את הצוואר כדי לשתות מאם התיל.
"אגב, דבר נוסף מרתק: שנים אחר כך הייתה ביקורת על המחקר הזה, אבל לא בגלל שהוא לא היה נכון, אלא בגלל העובדה שאותם קופים שהופרדו מאימם כדי להשתתף בניסוי, פיתחו בבגרותם הפרעות תקשורת ונטיות אלימות".
אז ברור עד כמה מגע הוא חשוב בחיים...
"בהחלט", עונה גולדשטיין, "המגע הינו צורך הטבוע בנו מרגע הלידה, ולכל אורך חיינו. מגע גורם לתחושת ביטחון, נינוחות וקרבה.
"הקשר הראשוני שחווינו כשנולדנו היה על ידי מגע, ולא על ידי מילים. המגע הוא השפה הראשונה שספגנו, ודרכה הרגשנו אם אוהבים אותנו, אם מקשיבים לצרכים שלנו ואם אוספים ומכילים אותנו כשהתפרקנו בבכי. אם הורינו ידעו לעשות את זה נכון, גרעין הנפש נבנה באופן בריא ויציב".
"לכן כשתינוק נולד, מניחים אותו מיד על אמו", מציין גולדשטיין, "אפילו לפני שבודקים אם הוא רואה או שומע, כי המגע הוא קריטי להתפתחות. כל החיים אנו זקוקים למגע, אך ככל שהגיל נמוך - הצורך גדול יותר, כי הנפש חלשה יותר".
מה עשוי לקרות לילד שיגדל עם חוסר במגע?
"תראה, ישנם תרבויות ומגזרים שיש בהם יותר מגע, ויש תרבויות כמו באירופה שיש ריחוק רגשי ומיעוט מגע.
"ילד שגדל עם חסך במגע, משהו בסיסי בנפש שלו ירגיש חסר, והוא יחפש מילוי או פיצוי בדרכים לא טבעיות. ילד שקיבל מספיק מגע אוהב, הגוף והנפש כאילו מלאים ומרגישים שובע רגשי, שממלא את הנפש באופן מהותי, ומרגיע את החרדה הטבעית.
"מעבר לעניין התרבותי, יש בציבור שלנו רתיעה ממגע מחבק ואוהב כיוון שהוא נקשר לנושא של צניעות. ובפרט מי שלא קיבל, יתקשה לתת. והמגע עלול להיות לא מותאם ולא מרגיע, כיוון שהוא מגיע ממקום של חרדה".
איך מתגברים על זה, מה עושים?
"יש לגשת לזה בעדינות ורגישות, אם לא בטוחים אפשר לשאול את הילד אם אפשר ואם זה נעים לו, ולסמוך על האינטואיציה הטבעית שהורים מקבלים מהקב"ה, ובפרט האימהות, שהמגע יהיה נכון וטוב.
"בנוסף, נוכל לשאול את עצמנו אם אנחנו נותנים חיבוק או לוקחים חיבוק. אם החיבוק משרת את הצורך של הילד, או נועד עבור הצורך של ההורה. אם הצורך הוא של ההורה, זה כנראה מגיע ממקום לא נכון, ואפשר לוותר עליו. על ההורה למלא את החסר שלו במקומות אחרים בריאים וטובים, ולהגיע לילד עם תחושה של מלאות ורצון לנתינה".
"ילד מחובק מרגיש אהוב. ילד שרק אומרים לו שאוהבים אותו, יכול שלא להאמין לזה, או אפילו להרגיש את ההיפך, המגע מוכיח את האהבה כמציאות אמיתית. ככל שתגעו יותר היום, תחסכו להשלים את זה ביוקר בעתיד", חותם גולדשטיין.