מכתב להורים: אל 'תחמירו' על חשבון הילדים

אילוסטרציה (צילום: שאטרסטוק)

נפגשנו בערב ר"ח ניסן למפגש השבועי הקבוע שלנו.

בסיום הפגישה, לאחר שסיכמנו בכתב מספר מטלות ו"שיעורי בית" שלו לשבוע הקרוב שאלתי אותו: "האם יש משהו נוסף שאולי שכחנו?..." והוא ענה לי בפשטות: "כן, צריך לחשוב איפה להיות בפסח השנה".

הוא, מנותק מהבית כבר שנה ובקושי רב מתראה עם הוריו, גר כיום בדירת חברים מזדמנים בעיר שונה מעיר הולדתו ומבית הוריו, מתארח מידי שבת אצל אנשים זרים ונדיבים או בוחר לשבות לבדו בארבע קירות וג'וינט אחד ל"עונג שבת", לא יודע איפה לעשות השנה את הפסח.

"הכי הייתי רוצה לטוס לחו"ל" הוא משתף, ולי עצוב, כי כמה בודד זה לברוח מעצמך ומכולם לבד לחו"ל רק בשביל להיות שם לבד גם כן... אנחנו מסכמים לבדוק אם וכמה זה ריאלי מבחינתו.

"לא בא לי להתארח אצל מי שכל שבת, זה לא נעים לי..."

"ולמה לא בבית?" אני שואל שאלת תם

"כי הם לא יקבלו אותי ככה, ויעירו לי כל הזמן על מה שאני לובש ואיך אני מתנהג, ובכלל אני אמות שם מרעב כמו כל שנה... אצל אבא שלי הסדר לוקח עד 5 בבוקר, קוראים וקוראים שעות ארוכות וכולם נשארים רעבים, סיוט אמיתי..."

נזכרתי לרגע נוסף ב'מנדי', שלפני שנה סיפר לי שפסח הוא החג השנוא עליו כי ב'עדה שלו' ישנן 'החמרות' ואבא שלו נהנה להקצין אותם אף יותר והתוצאה היא שאין לו מה לאכול ממש בחג.

חודש מראש הוא כבר נכנס לחרדות מלחזור הביתה לחג, דואג להחביא בכיס ובתיק "דברים אסורים לפי המנהג" רק כדי לאכול כשלא רואים ולא להישאר רעב.

איזה זיכרון יש לנערים הללו מחוויית חג הפסח המשפחתית?

האם לא מגיע גם להם לשבת סביב השולחן ולהרגיש חלק מהמשפחה, בלי לרעוב ולהרגיש נטע זר ושונה כל כך?...

אצלי הכל (לא) בסדר

שולחן ליל הסדר החגיגי חושף אותנו לא פעם לאתגרים ולפערים המורכבים בבית בין בני המשפחה.

"ארבעה בנים" שמתכנסים ויושבים סביב שולחן אחד. לא כולם באותו הגיל, באותה רמה ולפעמים אפילו שונים מאוד ממה שרצינו וציפינו מעצמנו וזה יכול לבוא לידי ביטוי במובנים רבים החל בנראות שלהם וכלה בתוכן הפנימי שמדבר אליהם אישית.

איך מצליחים לעשות "למידה דיפרנציאלית" שכזו בליל הסדר אחד שאורך מספר שעות?

מילא בכיתה ניתן להעביר חומר שוב ושוב בדרכים מגוונות לילדים ברמה ופערים שונים, זה מורכב אבל בר עשייה, אבל איך אפשר להתנהל במקביל במהלך ארוחת ערב חגיגית אחד שמטרתה להעביר חוויה לילדים, לכל הילדים, ולא לוותר על אף אחד, בטח לא לגרום לסבל ולחוויה שלילית לאחד או יותר מהילדים?

אני חושב שליל הסדר הוא הזדמנות עבורנו לתרגל "חיים בדיעבד".

תרגול שכזה משמעותי לא רק ללילה אחד ומיוחד אלא לכל השנה ולכל החיים והוא יכול לשנות את התפיסה שלנו בחיים.

אנו מלאים תדיר בציפיות וברצונות של "מלכתחילה".

מגיל קטן מכוונים אותנו למצוא מטרה וחזון ולשאוף לכבוש אותם.

יש לנו סל מלא ב"צריך" שאנחנו מכתיבים לעצמנו או החברה והסביבה מכתיבה לנו כנורמה, ואז ההתנגשות כאשר משהו לא הולך כמו ש"צריך" מלכתחילה- היא בלתי נמנעת.

משאבים רבים נגזלים מאיתנו כדי לשמור ב"סוד" או "לשדר עסקים כרגיל", כאילו הכל הולך כמו "מלכתחילה" אצלנו...

"הכל בסדר!"

במקום לחיות בדיעבד!...

אין הכוונה לייתר את הצורך בלרצות ולשאוף גבוה, בלנסות ולהתאמץ לממש את היכולות שלי ולמקסם אותם ככל האפשר.

אך יש רגע להרפות.

ללמוד לחיות "בדיעבד"

כאשר הדברים לא קורים כמו ש"צריך" וכפי ש"רציתי" בדיוק מלכתחילה, סימן שהם לא אומרים היו להיות כך.

זה הזמן לחשוב "בדיעבד". זה כבר קרה, אז מה הקב"ה רצה שאוציא מזה בדיעבד?

הרי מן הסתם שזה היה הרצון שלו כשגרם לכך שזה לא יצא כפי שרציתי מלכתחילה- אז בוא נלמד מזה, מה אני יכול ללמוד "בדיעבד" ממה שקרה?

זו התוכנית האלוקית של עכשיו. הקב"ה רוצה ממני לרדת מהלכתחילה" שלי וללמוד מה"בדיעבד".

האם אני אמור להמשיך ולהתעקש על ליל הסדר שנגמר ב5 לפנות בוקר ועמוס בוורטים ופרפראות כמנהג אדמו"רים חסידים קדושים וכמו ש"מלכתחילה" דמיינתי את זה בראש, או שעלי להשלים עם המציאות ולרדת לקרקע כדי שחלק מבני הבית יהיו שבעים ורגועים, שמחים ומרוצים ויצליחו מתוך כך לספוג גם מעט חווייה של חירות ושמחת חג ולא ח"ו להיפך?

האם שמירה אדוקה על מנהגים והחמרות מעל ומעבר למה שצריך, כדי לשמר ולקיים את ה"מלכתחילה" שחייבים וש"צריך" זה מה שהקב"ה דורש ממני או שהוא באמת רוצה שאלמד להתנהל ולהתמודד עם ה"בדיעבד" שלי בחיים והחומרה הכי גדולה שאוכל לקבל על עצמי היא להיות גמיש ולהתאים את עצמי ל"בדיעבד" שהוא זימן לתוך חיי, אם זה הבן שמזגזג ולא נראה כפי שקיוויתי, אם זו הבת שלא מיישרת קו ואם זה להשלים עם מה ומי שאני, על החולשות והנגעים האישיים הפנימיים שרק אני מודע להם.

להשלים עם החיים שלי "בדיעבד" זו קריעת ים סוף לא פשוטה, אך בסופה מונחת הבטחה- חירות אמיתית. מלבד החירות הנפשית שבהשלמה זו גם גאולה אישית כאשר אצליח להשכיל ולהבין מה אני יכול ללמוד מה"בדיעבד" הזה, מימוש המטרה של התרחיש.

לא תמיד הדרך לעלות בדרגה ולהתפתח היא בתוספות של דברים. הדרך לפיתוח האישיות לא נמדד רק ב"להוסיף", אלא דווקא ביכולת להוריד ולקלף מעצמי.

אנו נבנים מהמתח הפנימי שבין ה"מלכתחילה"- הציפיות הגבוהות שלי מעצמי ומהזולת, לבין ה"בדיעבד" התסריט המציאותי שהקב"ה בחר לתת לי בחיים.

הדרך שבה אבחר להתנהל בין הרצוי למצוי, היכולת שלי להשלים עם המציאות ולזרום איתה בלי לוותר על פנימיות הערכים שלי אלא מתוך מטרה להוביל ולקדם אותם בצורה נעימה וזורמת, היא זו שיוצרת אותנו ובונה אותנו מבפנים.

וכאן הבן שואל

אבא ואמא יקרים,

פונה אני אליכם בפניה אישית ונרגשת.

לא השעה שבה נגמר ליל הסדר תקבע את איכותכם המשפחתית, לא חומרות וסיגופים יתרים מעל הנורמה, אלא היחס והגישה שלכם, הצורה שבה אתם תעבירו את החוויה ותתמודדו עם הילדים שלכם, אותם העניק לכם הבורא, גם אם הם אינם בדמות דיוקנו כפי ששאפתם "מלכתחילה".

היו לילדיכם 'בית', היו לו אבא ואמא ולא רק משגיח, שוחט ובודק.

זה הרגע שלכם להרפות ולהושיב לסעודה אחת את כל הבנים ללילה מגבש ומשפחתי שיעלה לגבוה.

חפשו את ה"קליות והאגוזים" שידברו לליבו של כל ילד וילד, שיצא שמח ומאושר מיום זה ויפתח בעצמו קצת שאיפה יהודית "מלכתחילה" ואז תחושו גם אתם חירות פנימית וביטחון בתפקידכם ההורי.

אין לי כל ספק שליל הסדר שכזה יעלה לריח ניחוח לפני ריבון עולם, אלוקי ה'מלכתחילה' וה'בדיעבדים', שבוחן ורואה ללבב ויודע כי את החומרה שלכם נתתם מכל הלב ב"בין אדם לחבירו" ובין אדם לבנו.

הרי כל השנה, כל החיים, כולנו מסתתרים מאחורי מסכים, מנסים להראות לכל העולם וגם לעצמנו ש"הכל בסדר", שאנחנו בדיוק כמו כולם, מחייכים, שמחים ומאושרים, הולכים לפי "תו תקן" ומרגישים עם זה הכי בסדר.

ליל הסדר הוא אולי הזמן היחיד שמאפשר לנו לצאת מתוך ההרגשה הזו לחירות, להרגיש בנח להגיד "אצלי לא הכל בסדר!"

כן, אני אדם מורכב עם המון קשיים ואתגרים מבית ומחוץ, ואיני יכול להם לולא העזרה של הקב"ה שבכל דור ודור מושיע וללא העזרה של שליחיו הטובים. גם הילדים שלי לא נפלו רחוק מהעץ ואולי גם הם לא בדיוק ב"תו תקן" והדשא של השכן נראה אולי ירוק הרבה יותר. לך תדע איך הוא באמת...

בלילה הזה זה בסדר גמור להיות קצת 'לא בסדר'.

לצאת לחירות אמיתית מהדאגה והצורך המתמיד והמחריד לחיות בשליטה על הכל.

והקב"ה מצילנו מידנו.

הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד

להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com