ויקרא פרשת שמיני פרק ט (ז) "ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר צוה ה'": כתב רמב"ן בספר ויקרא על הפסוק: "ויש אומרים, היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתיירא ממנו, נכנס משה אצלו אמר לו אהרן אחי לא תירא ממה שאתה מתיירא, הגס דעתך ובא קרב אליו, לכך אמר קרב אל המזבח. ויקרב אל המזבח, בזריזות"
בעוד אהרון עומד להכין את קרבנו, משה צריך לעודד את אהרן לגשת אל המזבח. מדוע נזקק אהרן למשה שיעודד אותו ברגע מרכזי זה בחנוכת המשכן? איפה הייתה ההתלהבות של אהרון? הרמב"ן כותב שאהרן הסתכל על המזבח וכל מה שהוא ראה היה עגל, הוא נזכר במה שעשה בחטא העגל וזה גרם לו לקפוא.
איזה מוסר השכל אנחנו יכולים ללמוד מכך: פעמים רבות אנו משותקים ופוחדים לפעול וזאת בשל הטעויות והכישלונות הקודמים שלנו. התרופה לכך היא ראשית, "קרב אל המזבח", להתעמת עם הפחד ישירות. שנית, אנחנו צריכים מישהו שיעזור לנו לדחף אותנו להתמודד עם הפחדים ולא להימנע. אנחנו זקוקים למישהו כמו משה שיעודד אותנו. המשה שלנו יכולים להיות ניצולי השואה שלמרות הטראומה הקשה שעברו, מראים לנו כיצד להמשיך הלאה ולא להיות משותקים מטראומה של העבר. אנחנו יכולים ללמוד מאותם אודים מוצלים מאש שעלו מהתופת, הקימו משפחות, גידלו דורות של יראי שמים ולמרות כל מה שעברו לא ראו בכל התרחשות בהווה את ה"עגל".