בפרקים הקודמים: נטלי היא ביתם המאומצת של מיכאל ואנה לב. לאחר שנודע להם כי לא יוכלו להביא ילדים לעולם הם אוספים אל ביתם תינוקת נטושה בלי לגלות לה את האמת על מוצאה. שש עשרה שנה מאוחר יותר הם חובקים להפתעתם בת משלהם
אנה לא שבעה מלהביט בתינוקת הקטנה בוחנת בשימת לב כל תג וכל תו בפניה הזעירות. "היא דומה, לי, הרהרה בקול, העיניים, האף, מבנה הפנים.." -"הפה דומה לשלי אמא, את לא רואה?" חיוותה נטלי את דעתה. "שפתיים משולשות כאלו, דקות, בתמונות שלי מהגיל הזה היא ממש דומה לי.." -"לך? מה פתאום? לא יכול להיות", פלטה אנה מבלי משים. "למה לא יכול להיות?" נעלבה נטלי, "היא אחותי לא?" אנה נשכה את שפתיה, תופסת באיחור מה את פליטת הפה המיותרת "בטח, בטח", מיהרה לפייס את בכורתה, "בטח שהיא יכולה להיות דומה לך. פשוט..את נראית תמיד שייכת למשפחה של אבא ונראה לי שהתינוקת הזאת החליטה לתת ייצוג גם לצד שלי במשפחה.."
- "אני דומה לאבא?" התפלאה נטלי, "ממתי?" אנה חייכה חיוך רחב, "נו באמת.. את לא זוכרת שכשהיית קטנה היו אומרים לך כולם שאפילו אם תלכי לאיבוד ברחוב ידעו להחזיר אותך הביתה כי את העתק מדוייק של אבא?" נטלי דווקא לא כל כך זכרה דיבורים כאלו אבל עכשיו הייתה מרוכזת כל כולה בתינוקת הזעירה ובשעת הביקור שעומדת להסתיים. "את מתוקה, מתוקה", לחשה לה, "לא חשוב למי את דומה. ואני כבר מחכה, כל כך מחכה שתגיעי הביתה.." אנה נשקה לנטלי. "להתראות חומד שלי. גם אני כבר חולמת על הרגע הזה, לחזור הביתה בידיים מלאות.."
כמו מתוך חלום עברו הימים הבאים. מיכאל ונטלי הסתערו על משימת הקניות. עריסת עץ לבנה מחופה בכילה נהדרת. בגדים זעירים, בהירים, רכים, חיתולי בד, מצעים, סבונים, שמנים, דובונים, עוד בגדים. "חדר חלומות אנחנו מעצבים לה" הפטירה נטלי משהגיעו הרהיטים החדשים. מיכאל לא ידע שובע ונטלי שיתפה פעולה בעליצות בלתי מוסתרת. "אבא", שאלה אותו פעם, כששלח אותה לבחור עוד שתי חליפות זעירות, "גם כשאני נולדתי התרגשתם ככה?" מיכאל קפא לרגע על עומדו ומייד התנער ומרח חיוך גדול על שפתיו.
"ודאי, נטלי, ודאי! אינך זוכרת את כל שמלות המלמלה שהיית עטופה בהן, הבובות הרבות שמילאו את חדרך?" נטלי, שהבחינה או לא הבחינה בבהלה הרגעית שאחזה באביה המשיכה לתהות: "זה בדיוק העניין אבא, ההתרגשות שלך עושה רושם כאילו זו הפעם הראשונה שאתה צריך לדאוג לתינוקת, ואמא? היא בכלל נראית בעולם אחר. כשהייתי אצלה קיבלתי רושם כאילו העולם כולו נסוב סביב התינוקת וכל שאינו קשור אליה- התפוגג ונעלם". מיכאל, אם כי בתוכו התחוללה עדיין סערת רגשות, בכל זאת כבר היה מוכן יותר. "ומניין לך, יקירתי כיצד נראתה הפעם הראשונה? האם יש לך מושג כיצד נראתה אמא כשהייתה איתך בבית חולים?. היא לא הייתה מסוגלת לאכול או לישון או לנוח. כל כולה הייתה מרוכזת רק בך. אפילו לדבר איתי בקושי התפנתה. ככה זה כשנולד תינוק, זה פשוט.. העולם באמת נעצר מלכת. ."
"טוב, טוב", אמרה נטלי מפוייסת, "אני לא מקנאה או משהו..גם אני שמחה כל כך שיש לי אחות קטנה, פשוט חשבתי שאיכשהו, הפעם השנייה היא פחות דרמאטית.." מיכאל ליטף את ידה. "אין לך מושג נטלי כמה שאימא שלך אוהבת ילדים. בשבילה - אתם כל חייה. לא יודע אם פעם סיפרנו לך, אבל לפני שנולדת היה עולמנו קודר, שחור משחור. אמא טענה תמיד כי אם אין לה ילד משלה- חייה אינם חיים. היא לא מצאה נחמה, סיפוק, בשום דבר אחר. את הארת את עולמנו נטלי, הבאת טעם לחיינו, ואור ושמחה, עכשיו, זורחת השמש פעם שנייה, ולא נשמח? חכי, יום אחד תזכי גם את להיות אמא ותביני הכל טוב יותר.." -"עוד לא מצאנו שם לקטנה", אמרה נטלי פתאום, שלא ממין העניין. "את מוזמנת להצטרף לחיפושים", חייך אליה מיכאל. "אמא, ראית לבד, מרחפת בעולמות עליונים, אני חלש במשימות מסוג כזה, אדרבה - נטיל עלייך את התפקיד..."
מחוייכת, יצאה נטלי מהבית ומיכאל הרשה לעצמו סוף סוף לשחרר אנחת רווחה. האמנם? אפילו היא חשה? נצטרך להיזהר, להיזהר מאד...במחיר גילוי הסוג ואושרה של נטלי תהייה גם אנה מחוייבת להיזהר בלשונה ולמתן את תגובותיה.