השכנות היו קשובות תמיד לצרכיה של גברת פ. אישה ערירית, ניצולת שואה, אשר עברה לגור בבנין לפני שני עשורים. חלקן חייכו אליה בחום במדרגות, אחרות נקשו על דלת ביתה כל אימת שירדו לקניות והתעניינו אם גם היא זקוקה לדבר מה, והיו שהגדילו לעשות ונכנסו מפעם לפעם לבקר בביתה, מצרפות לביקור גם עוגה מעשה בית או סיר עם ירקות מאודים.
השנים שחלפו לא היטיבו עם גברת פ. היא הלכה והזקינה וכבר נזקקה לעזרה של ממש. רוחמה, השכנה שתמיד הייתה קרובה יותר מכולן התגייסה למשימה. במסירות נפש וללא בקשת תמורה לקחה על עצמה לדאוג לכל צרכיה של גברת פ. ערכה עבורה קניות, ליוותה אותה אל הרופאים, דאגה לעוזרת קבועה שתתחזק את הבית ועוד ועוד.
אכן, ללא בקשת תמורה, אך בכל זאת, התקווה שאולי, לאחר מאה ועשרים של הגב' פ. תזכה לרשת את דירתה נצנצה מידי פעם בליבה. היא באמת עשתה לשם שמים, והייתה עושה זאת בין אם לגב' פ. הייתה דירה בבעלותה, בין אם לאו. אך בכל זאת.. הלא מישהו יצטרך לקבל את הדירה... ועם החסד הגדול שהיא עושה איתה, אין ספק שהיא המתאימה מכל.
מצבה של גב' פ. הלך והידרדר והתלות שלה בשכנה הלכה וגברה. ויום אחד, כשהתגברה מחלתה אזרה רוחמה עוז ופלטה כבדרך אגב: את ודאי תזכרי אותי בירושה שלך...
תקופה קצרה אחר כך נפטרה אכן גברת פ. לבית עולמה ובצוואתה כתוב היה שאת דירתה, רכושה היחיד היא מורישה לשכנתה המסורה. אלא שלמכתב התלווה נספח נוסף שהתאריך שהתנוסס עליו היה אותו היום בו פלטה השכנה את המילים ההן. ושם, בנספח הייתה הוראה, חתומה בידי עורך דין לשנות את הנאמר בצוואה ולהעביר אותה לגורם עלום. נוכחתי לדעת, כתבה הגברת פ. בצער, כי למרות ששכנתי נתנה לי כל העת תחושה כאילו החסד שהיא עושה עימי הוא לשם שמים בלבד, גיליתי שבסופו של דבר נעשה משיקולים אנוכיים בלבד..
סוגיית הביטחון וההשתדלות מתומצתת בפרשה שלנו בשבע מילים בלבד: "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" מהו הגדר, עד כמה ולמה, מתי הופכת ההשתדלות לחיסרון באמונה ומתי היא באמת נצרכת- כל אחד לפי מדרגתו וכוחו האישי. מה שברור הוא כי ככל שאמונתנו תהיה חזקה, ברורה, בטוחה יותר, נזדקק להשתדלות מועטה יותר ובעזרת ה' ניוושע ישירות מפי עליון. שבת שלום