1.
בנט.
יום רביעי בערב, רבע לשמונה, מלון ליאונרדו בירושלים. נפתלי בנט מגיע לאזור המלון, מוכן להצהרת ניצחון, אבל מחכה בחוץ לשמוע את התוצאות. אחרי כמה דקות הוא סב על עקביו ונוסע משם. אין מה לחגוג.
זו טעות לתקוף את בנט על הפסד נקודתי בבחירות האלה. מדובר בעניין נרחב יותר: בחור צעיר, ימני מאוד ומוכשר מאוד התגלגל איכשהו להנהגת המחנה הדתי לאומי. בדי.אנ.איי שלו, בנט היה צריך לרוץ בליכוד. זה המקום הטבעי עבורו, בין אלקין לאדלשטיין לחוטובלי. זה כנראה לא קרה בגלל היחסים עם משפחת נתניהו. לכן הוא רצה להקים מפלגה עצמאית, לא דתית, ושמה "הישראלים". הוא כבר התחיל לתכנן אבל אז שמע שיש פריימריז ב"בית היהודי" והחליט להתמודד. הוא זכה לניצחון סוחף, התאחד עם "תקומה" והביא הישג מזהיר של 12 מנדטים. אבל אז גילה שהוא המנהיג הפוליטי של הכיפות הסרוגות. אמאל'ה. משהו חדש מבהיל. מה להייטקיסט הקרבי מרעננה ולזה? רק תנו לו כל היום להילחם במונופול בנמלים ולהזהיר מפני מדינה פלסטינית. איך הוא אחראי פתאום לבחירת הרבנים הראשיים? וכך, האיש שרגיל לדבר לאנשים ב"אחי", גילה בחודשים האחרונים שלרבנים צריך בכלל לדבר בגוף שלישי. הוא לא הוביל את המהלך אפילו לרגע אחד, רק הובל. לא הציג מועמד משלו, הביע תמיכה מאוחרת ברב סתיו, לא הביע תמיכה פומבית ברב אליהו ולא הצליח להביא לבחירת אף אחד מהם. רבנות זה לא נגמ"ש.
דבר טוב אחד ודאי קרה לבנט השבוע. הלו"ז הצפוף שלו התפנה מכל הישיבות הארוכות שלא עניינו אותו לרגע לקראת הבחירות לרבנות הראשית.
2.
הציונות הדתית.
ואולי בכלל בנט לא אשם. בלי כל קשר אליו המגזר שלו כל כך מפולג שאולי זה היה בלתי אפשרי לנצח. בבחירות הכלליות איכשהו כולם התאחדו, אבל בבחירות לרבנות זה לא עבד. ולכן הסיפור האמיתי והמובהק השבוע אינו ניצחון החרדים אלא הפסד הציונות הדתית. כי לפני כל הדיבורים על אחדות העם, לא נוצרה במרוץ הזה אחדות אפילו בחדר הסיעה של "הבית היהודי". במקום ללכת בכל הכוח על מועמד שכולו קונצנזוס כמו הרב יעקב אריאל, בנט התעקש על הרב סתיו ובהצבעה חשאית שעד היום תוצאותיה לא פורסמו הצליח להשיג רוב קל ולהפוך אותו למועמד הרשמי של הסיעה. גם אחרי ההצבעה רבים מחברי הכנסת לא קיבלו את דין התנועה והתקשו לומר בקולם את המשפט "אני תומך ברב סתיו". וכך התמודדו השבוע בבחירות האלה גם ראש ישיבת "מרכז הרב", הרב יעקב שפירא, וגם יו"ר רבני צהר, הרב דוד סתיו, לתפארת הכיפה הסרוגה.
3.
החרדים.
אחרי שלא נכנסו לקואליציה, נשארו לפוליטיקאים החרדים המון זמן פנוי ואנרגיה פנויה. אין משרדי ממשלה, אין תיקים, אין פעילות, ונדמה שאת כל כוחם הם השקיעו בבחירות האלה, בפול גז. "סוף סוף הרמנו קצת את הראש", אמר לי ח"כ חרדי ביום רביעי בלילה. "בכל החזיתות חובטים בנו. תקציבים, חינוך, גיוס, קצבאות. לפחות בקרב הקטן הזה הצלחנו. לפחות לא יהיה לנו עכשיו גם רב ראשי שהוא אנטי חרדי. זה קצת סומק ללחיים חיוורות ולפרצוף מלא פנסים".
4.
הרב סתיו.
עיתונאית בכירה אמרה לי פעם שהיא לא מבינה איך אין למרצ 80 מנדטים. הרי כל מי שסביבה מצביע מרצ. זה מה שקרה למטה הרב סתיו. כולם סביבם הביעו תמיכה, הם רק לא שמו לב שהם בבועה סגורה שלא מייצגת את הגוף הבוחר. במקום להתרכז ב-150 האנשים שבוחרים את הרב הראשי, נדמה שהקמפיין של הרב סתיו בחר להתרכז בכל השאר. מיליונים הושקעו במודעות, סלוגנים, יח"צנים ואסטרטגים, ברמה שלעתים עוררה תמיהה. הרי לא מדובר בבמבה, אלא ברב ראשי. למה דורי בן זאב צריך להקליט לו ג'ינגל? למה פייסבוק מציעה לכולם, בתשלום כמובן, לעשות לייק לדף שלו? הביקורת על הקמפיין שהיה לעתים פרובוקטיבי והכפיש מאוד את הרבנות רק גררה יותר אנטגוניזם בגוף הבוחר. הרב סתיו, שמרן וסולידי באופיו, אולי היה אפילו מנצח במיתוג אחר, מקובל יותר (וגם פחות יקר). בסופו של דבר הוכח שהפרסום ברדיו לא תמיד עובד. מועמד עם 668 לייקים בדף הבית שלו (לאו) הביס מועמד עם 35,333 לייקים (סתיו).
5.
"אפקט סתיו".
הרב סתיו הפסיד, אבל המסר שלו ניצח. הקמפיין שלו השפיע השפעה אדירה על המרוץ כולו, ולעתים היה נדמה שכולם גנבו ממנו את דף המסרים. "רב של כולם", "רבנות מאירת פנים" ו"צדק חברתי" החלו להישמע מפי כל המועמדים. הכהונה כולה תעמוד בסימן האתגר לחדש את פני הרבנות.
6.
הגוף הבוחר.
הראשונים שהגיעו להצביע ביום הבחירות היו רון חולדאי וניר ברקת. לפני שנכנסו אמרו כמה מילים למצלמות. "זה ממש מוסד מכונן", העיר חולדאי בציניות תל אביבית. "אני חושב שזה אכן מוסד מכונן", ענה לו ברקת ברצינות ירושלמית. כדי שבפעם הבאה ברקת יהיה הצודק מבניהם, הליך הבחירה לרבנות חייב להשתנות. כי מה שקרה בלובי המלון היה בזאר של ממש. המועמדים ומקורביהם עמדו על רגליהם במשך שלוש שעות רצופות, מפתיחת הקלפיות עד סגירתן, וחיזרו באופן אינטנסיבי אחרי חברי הגוף הבוחר. פעם אחר פעם הם הפסיקו ראיונות לתקשורת כי ראו בזווית העין חבר בגוף הבוחר נכנס למתחם. מצלמות ומיקרופונים ננטשו באמצע משפט כי ראש המועצה האזורית של דרום השרון התקרב. בעיצומו של הקרנבל שאלתי את המועמד הרב דוד לאו אם הוא לא נבוך. "מאוד", הוא אמר. "אם אבחר, נשנה את דרך המינוי".
הדרך צריכה להיות הפרדה בין המקצועי לבין הייצוגי. הרבנות צריכה מנכ"ל חזק עם סמכויות נוספות שיהיה אחראי לשירותי דת. הוא צריך להיבחר על ידי ועדה מקצועית ולהיבחן על פי ביצועים, כמו מנכ"ל רשות המסים או יועץ משפטי לממשלה, בלי לקושש קולות כמה מטרים מהקלפי. הוא לא צריך להיות צדיק או גאון, רק לדאוג שהמערכת תעבוד כמו שצריך. הרבנים עצמם, שצריך אכן לשקול איך ייבחרו מעתה, לא צריכים להיות איש ניהול טכני, אלא דמות ייצוגית ורוחנית וחכמה, כזו שנתגאה בה.
7.
הרבנות הראשית.
הרבנים החדשים מתיישבים על הכיסא המכובד ביותר בעולם היהודי, כי עליו ישב הרב קוק. אבל הם גם מתיישבים על הכיסא שעליו ישב הרב מצגר. מהמצב הנוכחי, הם באמת יכולים רק לשפר. בעידן של פוליטיקה חדשה יש ליצור רבנות חדשה: גם של שקיפות, נגישות ויעילות, אבל גם של תוכן. הנה רק הצעה אחת לסדר היום: לבסס את היהדות כתרבות משותפת ואלטרנטיבית לזבל שנשקף מכל מסך מחשב או טלוויזיה.
אנשים, באשר הם, רוצים סמלים ורוצים מסורת. מיליונים חיכו השבוע לתינוק שייצא מדלת חדר הלידה בלונדון בגלל כבוד ועניין במורשת ובהמשכיות. אבל לאחרונה השערוריות של הרבנות ושל בית המלוכה הבריטי גם הן מתחרות.
8.
הרב דוד לאו.
יום רביעי, אחת עשרה בלילה, סלון ביתה של משפחת לאו בעיר מודיעין. על המדרכות מסביב כמה זוגות עוד עושים הליכת לילה, ובתוך הבית – חגיגה. מאות מתושבי העיר נכנסים להגיד מזל טוב. הזמר ישי לפידות מנסה להקפיץ את הקהל, אבל הציבור ממשיך, אפילו תוך כדי הריקוד במעגל, לנתח את התוצאות הסופיות.
בעצם, זה די פשוט: אחרי שהבית היהודי בחר משום מה ללכת בכל הכוח על מועמד שהוא סדין אדום, החרדים החליטו, לא בלי התלבטות, לתמוך במי שברור היה שסיכוייו מעולים. לאו. דוד לאו. הם ידעו שיהיה קשה להציג כ"חרדי חשוך" את מי שהוא רב פופולרי של עיר חילונית, שהוא גם רב סרן במיל', החברותא הקבוע לשיעור שבועי של מפכ"ל המשטרה ובעיקר אדם נעים הליכות. וזה עוד לפני שאמרנו מילה על אביו, יו"ר יד ושם, שהסביר בהתרגשות בסלון הבית איך המשך שושלת הרבנות על ידי בנו היא ניצחונו על הנאצים.
וזה עוד בעיה של בנט ושל צהר ביום שאחרי: הם גם הפסידו, וגם יתקשו להכפיש את היריב. לקראת חצות הגיעה לבית אחת הפעילות הבולטות, צופית גרנט. "אותך מותר לי לחבק!", היא מתנפלת בחיבוק חם על ציפי, רעייתו של הרב. את מי שהצליח להיות מועמד של הרב שטיינמן וצופית גרנט ביחד יהיה קשה לצייר כאויב.
9.
ש"ס.
סדר היום של הרב עובדיה יוסף מחושב לפי דקות. בשבוע האחרון הוא השתבש לחלוטין. הרב קיים יותר משישים פגישות אישיות עם חברי הגוף הבוחר והפך בעצם לראש המטה האמיתי לבחירת בנו הרב יצחק יוסף. זאת בגלל ההחלטה של הרב ציון בוארון להתמודד רשמית מול הממסד של ש"ס, בגיבוי הרב הראשי היוצא שלמה עמר. הרב בוארון אמר ערב הבחירות, למצלמות, משפטים חריפים כאלה: "שכל אחד יצביע על פי מצפונו ולא ייכנע לתכתיבים. יש לחצים, לא הרבנים מחליטים כאן אלא העסקנים, זה לא נעים ולא מכובד, אבל זו לא מלחמת רבנים, זו מלחמת עסקנים". בש"ס נבהלו. אלה ניצני מרד שהם מזהים גם בערים רבות, לקראת הבחירות לרשויות המקומיות. ההגמוניה נסדקת, והניצחון בבחירות לרבנות הפך קריטי.
אחד מאנשי המטה של הרב שמואל אליהו זומן לפני כמה ימים לפגישה כזו אצל הרב עובדיה יוסף. האיש, שעבד כאמור עבור ניצחון הרב אליהו, יצא מבולבל. "כשיצאתי, לא ידעתי למי להצביע. באמת. הרב עובדיה בכה, התחנן בפניי, הסביר לי. כמעט לא עמדתי בזה ואמרתי שאני מצביע בעד הבן שלו. לקח לי זמן להתעשת, אבל רק לגבי עצמי. הבנתי שהם הולכים לנצח".
10.
היהדות.
ממש במקביל לבחירות לרבנות הראשית, גדשו 2,000 נשים את בנייני האומה לרגל כנס "בניין שלם", ימי עיון על הורות וזוגיות על פי היהדות. שבוע קודם התקיים באותו אולם "כנס צהר לחינוך" אליו הגיעו 1,500 אבות ואימהות, ושבוע לפני כן היו שם, בבנייני האומה, כחמשת אלפים חרדים בכנס במלאת שנה לפטירת הרב אלישיב. במקביל התקיימו בגוש עציון ימי העיון השנתיים בתנ"ך שמשכו השנה 10,000 משתתפים. בשבוע שעבר, בתשעה באב, השתתפו אלפים במיזם "הלילה לא לומדים תורה" שבו נערכו דיונים על אופי היום, ועוד רבבות ישבו כמובן בכותל ובבתי הכנסת על הרצפה וקראו קינות. מגוון האירועים הזה מהחודש האחרון (וזו רשימה חלקית מאוד) מעיד על עניין רחב ביהדות, בכל המגזרים. מרוב עיסוק בשאלה איך דרעי ניצח את בנט, קל להתעלם מכך שבתי מדרש מכל הסוגים פורחים בכל רחבי הארץ. היהדות נוכחת בספרות, בתרבות, במוזיקה. יש אלפי רבנים מסורים וחרוצים בישראל שעובדים יומם ולילה, בלי גוף בוחר ובלי קמפיין. הזהות היהודית לגווניה היא נושא תוסס, מתפתח, רלבנטי. רק שהרבנות הראשית, כרגע, לא תמיד קשורה אל כל זה. האתגר שלה הוא לא ליצור עניין ביהדות. העניין כבר קיים ובגדול. הרבנות מוזמנת להצטרף.
הצגת כל התגובות