דעמירן בעלמא - פרשת תצווה
1:
פרשת תצווה ממשיכה בנושא מלאכת המשכן ופותחת במצות הבאת השמן להדלקת המנורה.
תרומה זו של השמן שונה משאר התרומות בהיותה תרומה מתמשכת.
במצות המנורה יש שתי חובות חשובות, האחת, שצריך לחזור ולתרום כל הזמן באופן קבוע ולא כתרומה חד פעמית כתרומות אחרות, והשניה שהיא חייבת להגיע מכל עם ישראל.
מוסיף ה״אור החיים״ הקדוש שאפילו במקרה שיחיד רוצה לתרום את כל השמן, עליו לקנותו קודם עבור כל עם ישראל ורק אז לתרום ובשם כל עם ישראל.
חשבתי לעצמי שהמנורה החשובה הזאת מסמלת בין היתר את השלום ביננו לקב״ה ולא פחות חשוב ביננו לבין עצמנו.
מנורה זאת שתפקידה להאיר ולהפיץ חום תמידי מתודלקת עם שמן שהמכנה המשותף שלו הוא כל עם ישראל, רק אם ההדלקה תהיה באחדות, יצליחו הלהבות להאיר ולחמם את כולנו כאיש אחד בלב אחד.
2:
נסו רגע לדמיין אבא שבביתו גרים כמה מילדיו. לצערו רואה הוא אותם רבים תכופות אחד עם השני על דברים חשובים יותר ועל כאלה שפחות.
לפעמים אף מגדילים הם לעשות ומשרבבים את שמו כדי לנסות להצדיק את ריבם, מה שגורם לו לעצב גדול מאד.
הילדים מתקוטטים על חוקי הבית, כל אחד בטוח בצדקתו, כל זמן שעובר גורם להם להתחפר בדעותיהם ואף להגדיל את טווח המריבה שתהיה יותר משמעותית כדי להצדיק ולתת טעם לויכוח שעם הזמן הופך למטרה ולא לאמצעי.
בלית ברירה מחליטים הילדים להפריד כוחות ולגור בחלקים נפרדים בבית ולצורך זה מבקשים רשות מאביהם לשבור ולבנות מחדש חלק מהקירות ולסמן גבולות חדשים.
והאבא, יושב וחושב לעצמו עם עין דומעת, איך הגיעו ילדיו בביתו למצב כזה, ילדים שחינך אותם מילדות לאהוב ולעזור אחד לשני.
מתי ולמה קרה הדבר שגרם להתרחקותם.
צער גדול יש לאב שהרי אוהב הוא את ילדיו כולם באופן שווה.
מוצא את עצמו האבא מסרב בלית ברירה לכל הצעה אדריכלית שמגיש בתורו כל אחד מילדיו.
״איך אבחר ואגרום במו ידיי לריחוקם אחד מאחיו״
חולפת לה שנה וכלום לא השתנה, עשרות תוכניות בניה עם שרטוטים משרטוטים שונים, טובי האדריכלים בארץ ואף מחוצה לה נכשלים אחד אחרי השני.
יושבים להם הילדים כל אחד בפינתו ולא מצליחים להבין מדוע הם לא מגיעים לפתרון.
בלית ברירה מאשים כל אחד את האדריכל שהוא עצמו הביא ואת תוכניות הבניה שהוא עצמו היה שותף בשרטוטם.
אם רק היה להם את השכל להבין שאביהם הוא זה שמטרפד להם את התוכניות, הוא זה שמקשה עליהם, אביהם הוא זה שלא מוכן לראות את ילדיו חיים בנפרד.
יושב הוא האב, ממתין בסבלנות ליום המיוחל שיצליחו ילדיו לבוא אחד לקראת השני, ליום בו ילמדו לחיות באהבה וביחד.
3:
צריך להיות עיוור ואטום לב כדי לא לשים לב שזהו בדיוק מצבנו.
יושב לו אבאל׳ה במרומים ומתעצב לראות את ילדיו האהובים מפולגים.
יושב ורואה איך מחללים את שמו על ידי שרבובו למטרת והצדקת מריבותיהם, רואה בכעס איך הופכים ילדיו עיקר למאוס וטפל לחשוב.
״מי הרשה לכם להחליט בשמי את מי אני אוהב״ זועק אבאל׳ה ״היתכן שתחליטו בשבילי איזה גוון מהצבעים שאני עצמי בראתי עלי לאהוב?? הרי את השחור והלבן אני בראתי, גם התכלת והחאקי שלי הם, גם את הכתום והצהוב יצרתי״
וכך בצער על התנהגות ילדיו מחליט אבאלה בלית ברירה לא לאפשר לשום תוכנית להתקיים.
״או שתלמדו לחיות ביחד באהבה, או שאקשה עוד ועוד יותר ויותר את חייכם עד שלא תהיה לכם ברירה אלא להסתדר אחד עם השני״.
4:
אם תשאלו לדעתי, לא יצליחו גם בפעם זו ואף בפעמים הבאות להרכיב ממשלה.
כמה קל לנו להפיל את האשמה על הצד השני, כמה אטומי לב יכולים אנו להיות כדי לא להבין שטועים אנחנו.
כל צד עושה את הכל כדי להשחיר את הצד השני, את כל אנרגיות הטוב שמרעיף עלינו אבא ממירים אנו בכח לאנרגיות שליליות, במקום לחפש את המאחד בוחרים אנו במפלג.
אחדים ממהרים להאשים את ליברמן ויש שמפילים חרון אפם על איתמר בן גביר, הרי וודאי שרק הם האשמים, הם והעיקר לא אנחנו.
הגיע הזמן לפתוח את העיניים ובעיקר את הלב ולהבין שליברמן ובן גביר הם בעצם שליחים של הקב״ה כדי לעזור לו לקיים את מה שהוא בעצמו החליט שצריך לקרות.
לא ביבי הוא האשם ובטח לא טיבי, לא גנץ ולא לפיד, אנחנו כולנו האשמים.
עד שהחייל לא ילמד להעריך את תרומתו הרוחנית של אחיו בישיבה, עד שהאברך לא יודה מעומק לבו לחייל שבזכותו הוא יכול ללמוד באין מפריע, עד שלא נפנים כולנו שעם ישראל בנוי ושלם בזכות כל גווני הקשת הקיימים, עד אז תראו שלא תקום ממשלה.
אולי אם נחפש את הסיבה לאהוב במקום לשנוא, לקרב במקום לרחק, להכיל במקום להשפיל, אולי אז תקום לה מחדש ממשלת אחדות שנשענת על בסיס מוצק ואחיד של אהבת חינם.
ממשלת אחדות אמיתית ולא רק למטרות פוליטיות.
5:
את ה״קורונה״ אפשר לראות משתי זוויות.
אפשר לראות ששלח אותה הקב״ה כדי להרוס אותנו, להזיק לנו ואולי אף לדלל אותנו ואני אציע את הזווית השניה שהיא היותר חיובית ופרקטית.
ביקש מאיתנו הקב״ה לעלות לביתו בשלושת הרגלים לביקור.
גם בפסח רוצה הוא לראות את כולנו לידו וביחד.
ובמקום זה מה אנחנו עושים? בוחרים להתרחק ממנו כמה שיותר, לעזוב את ארצו הקדושה שנתנה לנו אחרי אין ספור תלאות ולהתעופף כל אחד לכיוון אחר.
בחרנו להיות רחוקים ממנו ומפוזרים בעולם בארבע רוחות השמים.
לקחנו בקשה של אבא ועשינו בדיוק הפוך.
אז הנה הזווית המעודדת של הקורונה, השנה כולנו ביחד בארץ הקודש, כל אחד עם משפחתו בביתו שהוא מקדשו הפרטי עד שיבנה במהירה בית המקדש השלישי ואז נתראה כולנו בשלושת הרגלים בירושלים ואני אישית אדאג לקבל את פניכם עם מוסיקה חסידית ישנה וטובה, כמו שבן שבט לוי אמור לעשות.
שבוע מקסים לכולם,
עמירן דביר הלוי
הצגת כל התגובות