פרק ב': אנו עסוקים בסיקור 'מבצע קדש' – 'מלחמת סיני' בשנת תשי"ז (1956), שהסתיים בניצחון ישראלי אשר במסגרתו נכבשו רצועת עזה וסיני, אלא שבלחץ ארה"ב וברית המועצות ישראל נדרשה לסגת משטחים אלו.
ממשלת ישראל דורשת שלא לסגת מרצועת עזה
למרות שבן גוריון הודיע שהוא ייכנע להוראות האו"ם לסגת משטחי הכיבוש, הוא נערך למשא ומתן על הפרטים הסופיים - והמעניין ביותר, שממשלת ישראל ניסתה בכל כוחה להתמקח על... רצועת עזה, שלה קרא בן-גוריון בנאומו הלילי "שטח המולדת שנתפס על ידי המצרים".
לא עזר למדינת ישראל מאומה, ולמרות שהחלו לארגן חיים אזרחים בעזה, כהספקת מוצרי מזון מוזלים, הקמת קווי אוטובוסים, ודואר, ואפילו... קונצרט חגיגי - עדיין ארה"ב וברית המועצות דרשו נסיגה כוללת.
דווקא על רצועת עזה, דוד בן-גוריון התעקש, והבהיר לעיתון ה'ניו יורק טיימס': "בשום פנים ואופן אין להחזיר את המצרים לעזה. אנו לא ניתן להם לחזור", וכן בכנסת התבטא ואמר: "ישראל לא תסכים בשום פנים ואופן לשוב הפולש המצרי לרצועה זו".
האופוזיציה בראשות מנחם בגין התנגדה להמשך הנסיגה, אולם הכנסת קיבלה החלטה ברוב של 63 קולות של כל סיעות הקואליציה מק"י והסיעות החרדיות לבצע את הנסיגה.
בעל ההצעה מנחם בגין הגדיר את הנסיגה כ"בשורת איוב" וקרא לעברו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון: "בשם אלוקים – לך!".
הפגנות רבות נערכו כנגד "שיבת המרצחים המצריים לעזה, נגד הכניעה לנפט הערבי, בעד שיט חופשי במפרץ אילת ובתעלת סואץ, בעד שלום במזרח התיכון", ורק בתל אביב הוערך מספר המפגינים ב-150,000 איש.
בן גוריון מצידו, ניסה למתק את הגלולה, וטען שמבצע סיני היה שווה רק בשל הבסת הצבא המצרי, ותפיסת ציוד צבאי גדול, אולם דבר זה לא עזר לו כשחבר הכנסת חיים לנדאו הטיח בפניו בכאב: "אתה ולא נאצר הבסת את צה"ל!".
ב-8 למרץ הושלם פינוי חבל עזה, כאשר טור של זחל"מים וטנקים, יצא את רפיח ויחידה שוודית של כוח האו"ם נכנסה לרצועה.
כאמור, צרפת (ובריטניה בהתחלה), הייתה בין היחידות שעמדה למדינת ישראל בשעה גורלית זו, והיא סיפקה לה קודם 'מבצע סיני' נשק כבד, שריון ומטוסים. שגריר צרפת דובר העברית מר פייר ז'ילבר היה אהוב במיוחד על הציבור הישראלי.
חצי מיליון מאזרחי ישראל הביטו בשלל המצרי ביום העצמאות תשי"ז שנערך בתל אביב, ובמטוסי הסילון החדשים שנקנו, ובלע איך שהוא את הגלולה, ובמשך 10 שנים הגבול הדרומי היה שקט.
כאמור, ארה"ב עמדה במלחמה זו כנגד ישראל, ודרשה בתקיפות ממנה שתיסוג מסיני ועזה. ברם, רבים המקורות שלימים נשיא ארה"ב אייזנהאואר התחרט על לחציו אלו על ישראל.
אלו שהעידו על כך, הם הדיפלומט הישראלי דורי גולד, פרופ' יצחק אלטרס, המנהיג היהודי הרפובליקני מקס פישר וסגנו של אייזנהאואר, ריצ'רד ניקסון, שטען שאייזנהאואר עצמו אמר כי משבר סואץ היה המחדל הגדול ביותר במדיניות החוץ של ממשלו.
מה שכן, עם ישראל זכה לבקר לא מעט במשך הזמן הקצר בה רצועת עזה הייתה תחת שליטה ישראלית, וכך ביום ראשון י"א בשבט תשי"ז (31.1.1957) יצאו רבים לרצועת עזה מטעם 'הסתדרות הציונית הכללים', 'מפלגת המרכז', בשיתוף הוועדה לתרבות ולהסברה.
הטיול ככל הנראה היה בעל אופי פוליטי, שבא להסביר כמה מסוכן לישראל לסגת מרצועת עזה.
בטיול ביקרו באשקלון, עזה, חאן יונס, דיר אל בלח, רפיח וחלץ.
'הציונים הכלליים' שארגנה את הטיול לעזה, הייתה מפלגה ציונית בתפוצות אירופה, שהפכה למפלגה הליברלית שהיא בימינו חלק ממרכיבי הליכוד.
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
הצגת כל התגובות