כיצד ניתן להקטין את עושק הציבור בעסקאות למכירת נכסיו לבעלי הון? כיום החברה בישראל שמה את מבטחה בעיקר במשפט הפלילי, אלא שמדובר בכלי בלתי אפקטיבי: הפעלתו מחייבת זהירות, מה שמאפשר לחמוק ממנו.
המשפט הפלילי, גם אינו יכול לבלום התנהגות בתחום האפור. אפשרות אחרת היא להשליך יהבנו על הביקורת הציבורית והפרלמנטרית. אבל, כלי זה מתגלה בישראל כבלתי מספק. ולכן, אני רוצה להציע לדיון, שבכל הנוגע לעסקאות בין בעלי ההון לבין הציבור, תאומץ, תוך התאמות ושינויים, הלכת ההונאה שביהדות.
ההלכה מצווה את כל הצדדים לא להונות במסחר. הונאה מתרחשת, כאשר הנכס נמכר במחיר הנמוך או הגבוה ביותר משישית מהמחיר המקובל בעת המיקח. במקרה כזה לכל אחד מהצדדים יש זכות לבטל רטרואקטיבית את העסקה.
אני מציע להחיל בהתאמות את ההלכה הזאת על עסקאות ענק בין המדינה המפריטה לבין הרוכשים (כמו למשל החלתה גם על מסחר בקרקעות): כל אימת שהשלטון ימכור לבעלי ההון נכס, כמו בנק או שדות גז, במחיר הנמוך משישית מהמחיר המקובל בעת המיקח, הרי שהעסקה תתבטל. יכול מאוד להיות, שכדאי להגדיל את הרף משישית לרף גדול יותר, אך זה צריך להיות העיקרון. כמובן, לעתים תצוצנה בעיות ביישום הכלל, שכן אין נהיר מהו המחיר המקובל. אך גם אז יש מחירים, שברור שהם אבסורדים. משמעותה של החלת ההלכה הזו בנוגע לזיכיונות בשדות הגז היתה שהגז היה חוזר לציבור תמורת תשלום סכום נמוך לבעלי ההון.
הצדקה מרכזית, שהציע אדם סמית, למסחר חופשי היא שאם שני אנשים הסכימו בחופשיות לחוזה, סימן ששניהם מצפים להרוויח ממנו. אלמלא כך, הם לא היו נותנים את הסכמתם. ולכן, המדינה נדרשת להימנע מלהפריע להם ולכבד את חופש החוזים.
אבל, ההצדקה הזו מתפוררת בעסקאות מטעם המדינה, שבהן נציג המדינה אינו מנסה להשיא את הרווח לציבור מן העסקה. מדובר במקרים שכיחים: בהרבה עסקאות בין המדינה לבעלי הון, הברונים מנצלים את חולשת הציבור, שהאינטרסים האישיים של נציגו שונים משלו. נציג הציבור עלול "למכור" אותו, בייחוד לאור לחצים ופיתויים מטעם בעלי המאה. הרי כדאי לשמור על קשרים טובים איתם. ואכן לעתים תכופות המחיר שנקבע בהפרטה הוא נמוך באופן בלתי סביר.
אימוץ הלכת ההונאה לעסקאות בין בעלי ההון לציבור יתמרץ הברונים להשיג מחיר סביר ולא לנסות לפתות, לשחד ולהדיח אנשי שלטון. הם יידעו, שאם הם יסחטו את הציבור יותר מדי, הם יישארו בלי רווח כלל, בבחינת "תפסת מרובה, לא תפסת".
המוסד ההלכתי הזה יחזק את המשטר הדמוקרטי, שכן גם הוא מועד להיות מעוות, מתומרן ומנוצל בידי האוליגרכיה הכלכלית. מעבר לכך, החוק הכובל את נציגי הציבור יקנה להם דווקא קלף מיקוח במשא ומתן. הם יוכלו להפטיר באמינות כלפי בעלי ההון: "איננו יכולים לקבל מלוא דרישותיכם, שכן הדבר יוביל לביטול העסקה".
כך הם יוכלו להשיג מחיר נוח יותר לציבור. במשא ומתן לעתים חולשה היא כוח: לעתים כדאי לך להיות כבול, מה שמקנה אמינות לאיומי ההתמקחות שלך. ולכן, אני מציע לבחון חקיקה, שתבטל עסקאות שבהן בעלי ההון ישלמו מחיר מאוד בלתי סביר במסחר בינם לבין המדינה.
הכותב הוא מרצה למשפטים.
הצגת כל התגובות