היהדות מאמינה ביכולת לתקן. חזון הגאולה היהודי מדבר על עולם מתוקן, שבו גם הגויים מאמצים את ערכי האמונה, הטוב והיושר, ועובדים את הבורא יחדיו – "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', לעבדו שכם אחד" (צפניה ג,ט).
אבל התורה מלמדת אותנו שיש רוע שאינו בר-תיקון. יש שפל רוחני שממנו אי-אפשר להצמיח שום דבר טוב. את הרוע הזה יש להשמיד ולהכרית, וזה הטיפול האחד והיחיד הראוי לו. זה למעשה עמלק, שאותו נזכור בשבת הזאת כאשר נקרא בתורה את פרשת 'זָכור' ואת המילים המהדהדות: "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח!".
האדרת המרצחים
את ההמחשה לרוע הזה קיבלנו בשבת האחרונה. רק מפלצות של רוע ואכזריות מסוגלות למעשה הנתעב הזה, להיכנס לחדר ילדים, שבו תינוקות ישנים בשלווה במיטותיהם החמות, ולרצוח אותם זה אחר זה.
אבל הרוע הזה אינו מצוי רק בנפשם השפלה של חיות-האדם שאחזו בסכין. הוא מפעפע בלב מאות-אלפי אחיהם, בני-עמם. נכון, לא כולם כאלה, אבל יש רבים-רבים ששמחים על המעשה הנתעב ורואים במבצעיו גיבורים ו'שהידים'.
יש להם 'רשות' שבשידורי התקשורת שלה מהללים את הרוצחים האלה. יש להם 'שר לענייני אסירים' שכל תפקידו לפעול לרווחתם ולשחרורם של הפושעים הארורים האלה. יש להם כיכרות ורחובות על שמם של המחבלים, שכל 'גבורתם' בהרג אנשים, נשים וילדים.
כלפי חוץ הם מגנים את המעשה, אבל לא תשמעו בכל הגינויים הוקעה מוסרית והכרזה ברורה כי מי שעושה מעשים כאלה הוא פושע נתעב. לכל היותר יגמגמו משהו על כך שזה 'לא משרת את האינטרסים' של המאבק בישראל, ובאותה עת יחנכו ילדים על ברכי ה'מורשת' של אותן מפלצות.
מתי ייפקחו עינינו להבין שעם האכזרים האלה אין עושים שלום, כי אי-אפשר לעשות שלום עם צמאי-דם שכל מטרתם לחסל את המדינה היהודית, אם במלחמה אם ב'שלום' כביכול.
ראינו את העוצמות
תגובת הממשלה, שהחליטה לאשר תכניות בנייה שהיו מוקפאות – היא צעד קטן בכיוון הנכון. הלוא אין זה מעשה של יחידים, אלא עוד פעולה בניסיונם המתמשך של הערבים לדחוק אותנו מארצנו. אנחנו צריכים להמחיש במעשים שהם משיגים את ההפך. במקום החלשת אחיזתו של העם היהודי בארץ-ישראל – הגברת האחיזה.
כדי להעביר את המסר הזה לא דיי בכמה מאות דירות. על כל קרבן צריכה לקום שכונה חדשה. על כל נפש שנגדעה צריכים להיקבע יסודות לבתים יהודיים רבים. זו צוואתם של הקדושים הי"ד, שמסרו את נפשם כדי לבנות את הארץ. זה מה שבוער בלב מאות-אלפי יהודים, שהפשע הנתעב הזה גורם להם לחשוק שיניים ולשאוף להכות שורשים עמוקים עוד יותר באדמת הארץ.
שמענו את הקולות האלה בהלוויה הכואבת והמצמררת. ראינו אנשים שליבם קרוע מיגון, אבל רוחם חזקה כפלדה. בתוך זעקות השבר שמענו את הנחישות. יש לנו עם בריא וחזק, שמבין איך צריך להגיב מול אוייב אכזר ושפל. הלוואי שמעט מאותן עוצמות יטפסו גם אל מקבלי ההחלטות. ואז נזכה ל"ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".
הצגת כל התגובות