בתור ילד שובב, הייתי בא הביתה מבית הספר, ואומר לאמא שלי בטון החלטי, של מנהיג פועלים במספנות אשדוד, למה לכל הילדים בכיתה יש אופניים ורק לי אין, או, למה לכל הילדים מותר להישאר במדורה של ל"ג בעומר עד אור הבוקר, ורק אני צריך לחזור עוד לפני שהמדורה נדלקה.
אימא הייתה עונה לי, בקול של מורה, תואמת שרה שנירר, לא כל מה שמותר, או שיש לאחרים צריך להיות גם לך.
שמעתי, הפנמתי פנימה, חלפו להם כבר יותר מל"ג שנים, אני כבר לא ילד, נער הייתי וגם זקנתי, והרי אני כבן ארבעים שנה, אבל בזיכרון שלי צרוב, חרות, לא כל מה שלאחרים מותר – מותר גם לך, ולא כל מה שיש להם צריך להיות גם לך.
קיבלתי סוג של חינוך שאני לא מתחרט עליו, אני נהנה מפרותיו. אבא זצ"ל, בוגר ישיבת פוניבי´ז, איש חינוך בהווייתו ויר"ש בכל מאודו, העמיד תלמידים הרבה, דקדק קלה בחמורה, לחם את מלחמות ישראל, ששת הימים, ביום כיפור לחם כשיריונר באוגדת אריק שרון, על גדות תעלת סואץ, בעל עיטור גבורה לתפארת מדינת ישראל.
שבת שעברה נרמסה השבת בראש תפוצות, אמנם לא בחוצות ישראל, אלא בספרד הרחוקה, שם שיחקה לה קבוצת כדורסל הישראלית בערב שבת, כעשרת אלפים אוהדים, שילמו במיטב כספם, חצו אוקיינוס, בכדי לעודד חבורת כושים צהובים שרצים אחרי כדור, ברוב טיפשותם כשכבר תופסים את הכדור בידם, זורקים אותו לסל, למה, ככה, אלו הם חוקי המשחק, זר לא יבין את חוקות היוונים.
אני לא רוצה לקטרג, אבל אני רוצה למחות את זעקת השבת: הגויים תמיד העריכו יהודים ששמרו על המצוות, ונלחמו על העקרונות, הם לא כיבדו את אלו שניסו להיות כמותם, וללכת בחוקותיהם.
אנוסים היו דווקא בספרד, היהודים בתקופת תור הזהב, העדיפו לעלות על המוקד, להתענות במרתפי האינקוויזיציה, בלבד שלא לעבור על דתם, ולשמור את אמונתם, דווקא בספרד, בברצלונה, צור מחצבתם של גדולי עולם, הכוזרי, הרמב"ם, הרמב"ן, האבן עזרא, רבי שלמה אבן גבירול, חובת הלבבות, רבי יהודה הלוי, שם בחרו להם המכבים להתייון.
יבואו מליצי יושר, או סנגוריהם של ישראל, ויאמרו לי: אלו תינוקות שנישבו, אכלו רמדיה, אין להם סיג ושיח מעולמה של תורה, הם לא מקיימים מצוות, בשבילם עונג שבת, זה ים, בירה מכבי וכדורגל, המקסימום אינטליגנציה שיש להם בכל הקשור למעט מכבים שניצחו רבים, וחזקים ביד חלשים, גודלה כגודל הכדור.
אסכים איתם, כי בתוך עמי אני יושב. נכון, אנחנו לא גדלים בחממה אורגנית, אני פוגש את העולם החילוני, בעסקים, במילואים, בקופת חולים, קיימת אצלם בורות תורנית, אבל זה יתרץ אולי, לגבי שבת, אבל מה יגידו לי אותם ציניקנים, שלא שמעתי אותם מוחים, על זה שאותה נבחרת שיחקה בערב יום הזיכרון לחיילי צה"ל ?
תשובת הנהלת הקבוצה, במידה והם ינצחו, הקבוצה תצא בראש מורכן מהאולם, לאות הזדהות עם חללי מערכות ישראל. אמר אברהם אבינו לאבימלך, רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני, כשאין ערכי יהדות, ערכי חברה, וכשמתכחשים למסורת, לא מתחברים להיסטוריה של גדולי האומה ותקופת תור הזהב, מנסים להיות כמוהם, לשחק איתם, לשנות את מלבושם, עדיי לא ידע, בן גבר לאישה, ככה זה נראה, ויזכרו אותם מחללי שבת ויום הזיכרון בפרהסיא, שהכדור הוא עגול, גם אותם ישכחו.
נכון, בתפיסה החברתית הישראלית, להם מותר לשחק בליל שבת, בערב יום הזיכרון, אולם, אני מעדיף לא לחשוב איזה עליהום, היה מקבל המגזר החרדי בתשקורת החילונית, לולא היה מקיים את כנס סיום הש"ס בבנייני האומה, בערב יום הזיכרון, צדקה אמא שלי כשאמרה לא כל מה שמותר לאחרים מותר גם לך, חינך אותנו אבא בצורה ברורה, גם כשאתה נמצא בעיצומה של מלחמה, שהחיים והמוות מולך כל רגע, קליעי האויב שורקים מעליך, לא מתפשרים.
בקבוקון של מים אחרונים חובה, היה לו לאבא, בפק"ל הצבאי, כל מהלך המלחמה, את סעודת מוצאי הצום, הוא עשה, עטור בטלית, לבוש מדים, באחורי הטיולית, שהובילה אותם לתופת המצרית ולגיא ההריגה, כילד, חיכיתי לו, לאבא, שיחזור מהמלחמה ההיא, כל יום כל שעה, בין כסה לעשור, לכולם אבא שלהם קנה אתרוג ולולב, לנו, אימא קנתה, בנינו יחד, עם אחד השכנים.
את הסוכה, קישטנו לבד, ישנו בסוכה בלעדיו, עד שבערב שמחת תורה הוא הגיע, נכנס הביתה מאובק, מותש, שפתיו סדוקות, זקנו פרא, כאחד שהגיע מן המלחמה, התחבקנו, התרפקנו עליו, בכינו יחד שעה ארוכה, זה הזיכרון שיש לי, זה הזכור והשמור הנוסף האישי שלי, כל שנה ביום הזיכרון, אני בז לכם אוהדי מכבי, שהעדפתם חיי שעה, מחיי עולם הבא, שכחתם כי השבת היא מקור הברכה, ולא בגלל שיש לכם בעיית חוסר זיכרון.
הצגת כל התגובות