השעה הייתה משהו כמו חמש לפנות בוקר, כשבליל של קולות מוזרים ולא מוכרים עלו מן המרכז. פתחתי את החלון ומיד חשתי שמשהו אינו כשורה. שיירה של אוטובוסים חסמה את רחוב רקנטי והתקדמה אט אט לכיוון הכיכר המפורסמת של מרכז שוסטר, שם ירדו עשרות נוסעים, נושאים שקים וחבילות חלקם לבושים גלימות משי צבעוניות.
השאון שעלה מן המרכז הפר בגסות את השלווה המנומנמת בשעה זו של רמת אביב ג'. קבוצת מתעמלים האטה את קצב הריצה והתבוננה במחזה בתמהון. אחד מהם, השכן שלנו מלמטה, בכיר בפרקליטות, עצר את הג'וגינג שלו. הוא היה חייב לבדוק מה מתרחש כאן והאם זה חוקי.
'תגיד, מה זה שאתה מוריד אותם כאן, יש לך אישור?' הוא פנה אל הנהג שבדיוק פתח את דלתות האוטובוס ומתוכו ירדו עשרות גברים ונשים מבולבלים ורדומים למחצה.
'מה, לא שמעת'? ענה לו הנהג באדישות, 'הממשלה החליטה על חלוקה בנטל. מהיום, מורידים אותם כל בוקר בשכונה אחרת בארץ. היום זה רמת אביב ג', מחר בהרצליה, מחרתיים במרכז גבעתיים אחר כך בבורסה ברמת גן', אומר לו הנהג תוך שהוא יורד מהאוטובוס מחלץ עצמות ומצית סיגריה, 'ככה, מתחלקים בנטל'. 'חוצפה, אני עוד אראה להם מה זה' מסנן לעצמו הפרקליט ואץ לתפוס את הקבוצה שהמשיכה בריצת הבוקר.
בשבע בבוקר מרכז שוסטר ופארק רוזין שמאחוריו כבר היו מלאים מפה לפה. כמה חבר'ה תפסו יוזמה, תלשו כמה ענפים מעצי הגינה והבעירו מדורה קטנה ליד המגלשות. "אונלי פור קופי" הם ענו באנגלית רצוצה לאזרח שניסה להסביר להם יפה שהמדורה עלולה להמיס את יציקת הגומי היקרה.
בשמונה ירדתי למגה להביא לחם וחלב. כמובן שזו הייתה שיחת היום בסופר. בתור לקופה עמדה שכנה מהבניין הסמוך המתנדבת דרך קבע בארגון סיוע לפליטים. 'ידעת מזה'? שאלה אותה מישהי, 'לא, שמעתי את זה רק הבוקר' ענתה המתנדבת.
'אז מה, עכשיו הם יהיו כאן קבוע'? שאלה גברת אחרת, 'אני מקווה שלא', ענתה המנדבת בלחש, 'ממשלה מטומטמת', התערב אדון מבוגר מאחור, שרק אחר כך הבחנתי שזה ד"ר פולק מ'רופאים לזכויות אדם', 'הרי בדרום תל אביב שמה, יש להם את כל מה שהם צריכים. אפילו מרפאה בחינם הקמנו להם, אז למה דווקא כאן? אתם יודעים כמה מחלות הם מביאים איתם מסודן ואריתריאה? זו פשוט שערוריה, כל דקה שהם כאן בגימל זה אסון'. אמר הרופא בכעס בלתי מוסתר.
בחזרה מהסופר, ביציאה מהמעלית, הסתערה עלי שרון הבת של רובינשטיין השכנים ממול, חיוורת כמו כדור אקמול. 'הם הלכו'? שאלה בקול רועד 'מי? אני שואל, 'הסודנים האלו, מקודם דפקו לי חמשה בדלת וצעקו 'פליז שאוור, פליז שאוור' אבא ואמא לא בבית, הייתי מתה מפחד. אמל'ה, למה הביאו אותם לכאן?'
אחר הצהריים הבאתי את הילדים לחוג במתנ"ס רוזין. (לא רציתי לשלוח אותם לבד, אחרי שדנה ומאיה הבנות של הפרידמנים מקומה 12 סיפרו ששניים הלכו אחריהן כל הדרך מבית הספר) אבל במתנ"ס הודיעו שכל החוגים מבוטלים עד להודעה חדשה, משום שבמקום הוקם מרכז סיוע לפליטים ומרפאה של רופאים לזכויות אדם. בפתח התאספו עמדו הורים זועמים. בזווית עיני קלטתי את ד"ר פולק בכפפות וחלוק לבן. מעודי לא ראיתי אותו זעוף כל כך. לא הבנתי למה, הרי הוא תמיד מתנדב לעזור לפליטים בשמחה?!.
בשמונה בערב, פארק רוזין היה אפוף עשן מדורות ומנגלים. קצב התופים דווקא השתלב יפה באווירת הקרנבל הצבעוני הרועש שהשתלט על השכונה הרגועה. בר ואגם צלצלו מהצופים, ביקשו שאבוא לקחת אותם. בדרך, פגשתי את מיקה עם התאומות, את רווית עם מעיין ואת זיווה עם טל ונועה כולם ביחד חזרו מהצופים. 'הילדים פחדו לחזור לבד, כל השכונה שם', הן סיפרו. 'המדריכים ביקשו שהילדים של השכב"ג יחזרו בקבוצות וישתדלו להחביא את אייפונים.
בלילה, לא כל כך הצלחתי לישון. מהפארק עלה ריח של עשן ומוזיקה קולנית. אחר כך, לפי הסירנות, הבנתי שקרה משהו חמור. בכיכר התגודדו כמה אזרחים מבוהלים. רצו כל מיני שמועות אבל לא הצלחתי בדיוק להבין במי מדובר משום שכנראה נרדמתי.
כמה דקות אחר כך, השמיע הסמרטפון שלי את המנגינה הקבועה שאיתה הוא נוהג להעיר אותי. פתחתי את העיניים וראיתי: שש וחצי, שמיים כחולים, פיסת ים מדהימה באופק, ורק הנשימות הקצובות של הפרקליט מלמטה והקבוצה של הג'וגינג הפרו את השלווה המנומנמת.
לקח לי כמה דקות לעכל שהתעוררתי. פתאום התחלתי להבין את כל אלו שעבורם המציאות הזו, ממש לא חלומית.
הכותב הוא תושב רמת אביב ג'
הצגת כל התגובות