אני שירה, בת 36 מבני ברק אם לדיני (17). אחות לאלי ומנחם, טובי ואפרת. אנו משפחה מאוד מאוחדת, יש לנו קשר אישי מאוד והקשר בינינו חזק מאוד. אבל היה עוד משהו מעניין בקשר שלי המשפחתי. בהיותי נערה, הייתה לי חברה אחת, חברה אותה הייתי משתפת בכל רגע בחיי, ועימה הייתי מבלה את עיקר חיי, זאת הייתה אמא שלי.
>> למגזין המלא <<
הקשר שלנו הפך להיות עם הזמן למשהו חזק לא רק כמערכת משפחתית בין אם לבת, אלא כקשר כזה שבזמן שהייתי עם אמא שלי, היא לא הייתה אמא שלי בכלל. היו לזה צדדים טובים ופחות טובים, כי אחרי הכל אמא זו אמא, אמא היא לא חברה, אבל מבלי משים ומעצם החוויה שייצר הקשר הזה, כך היה המצב. אפילו חברותיי התקשו להסתיר את קנאתם בעניין, עבורי זה היה משהו מאוד חשוב, ובזכות זה התקדמתי בחיי. הן מבחינה רגשית ונפשית, והן מבחינת המוטיבציה. גם מצד אמי אליי היו רגשות דומים, ו"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" על אחת כמה וכמה בין אם לבת.
כשהגעתי לשידוכים, מבין כל ההצעות שעלו, היה חשוב לאבא שלי שאקבל בחור כשרוני, הסכין הכי חדה במגירה. וגם שיראה טוב, כמו הקרמבו הכי שלם בחבילה. וגם שיהיה בחור מתוק בבחינת הקינדר הכי בואנו. והכי הכי היה חשוב לו, שהחתן שלי יהיה האטרייה הכי ארוכה בסיר, כלומר, בחור עם סבלנות ומידות טובות, לב טוב כזה שיידע להכיל אותי, ולתת לי את ארגז הכלים הנכון להמשך שגשוגי.
בחסדי ה', הוא הצליח.
זה היה הבחור העשירי עמו נפגשתי. אז הרגשתי שכל מה שראיתי עד עכשיו הופך כל כך ללא מתקרב בכלל. קראו לו מוטי כהן. במשך הפגישות ראיתי אל מול עיניי בחור רציני ואחראי, והרגשתי את יראת השמים מכל תגובה שלו. וכל זה יש לציין, לא על חשבון טוב ליבו הטהור. יודע לכבד את בן שיחו ולדבר בגובה העיניים - זה הדבר שהכי דיבר אליי. כי כשיש מידות טובות, אפשר להגיע להכל. וכבר מתחילה ראיתי את הזוהר והתהילה שהיה מביא עימו לכל פגישה עם אנרגיות חיוביות שנשארות אצלי המון, ומשיחות וכישורי חיים שהחלו לחולל בי שינויים גם בזכות אצילות הנפש שבו. ואכן בפגישה השישית שנינו החלטנו שאנו סוגרים.
הוורט והאירוסין היו בתפארתם, ממש כמו שהוריי היקרים ידעו לעשות, והחתונה הייתה עם מנות שף שנבחרו בקפידה כשברקע ניגנה תזמורת פילהרמונית בת 13 כלים. אבל כפי שכל אחד ואחת יודעים, כשהנגנים הולכים, המלצרים מסדרים והחברות והמשפחה מתפזרים, בדיוק מאותו הרגע מתחילים החיים.
כבר למחרת חתונתי בבוקר, החברה הכי טובה שלי דפקה בדלת, אני מתכוונת לאמא שלי. היא הביאה עימה ארוחת בוקר מכובדת, ישבה קצת, החליפה כמה חוויות מליל החתונה, ועזבה. אני באותו רגע בתמימותי הערכתי אותה, את טוב ליבה, את הרצון הטוב כל כך שלה עבור הזוג החדש שיתחיל את חייו בבוקר עם ארוחה טובה. אבל החתן שלי, עשה קצת פרצוף, והרגשתי את זה. שאלתי אותו האם הכל בסדר, והוא ענה לי בחכמה: "אמא שלך דואגת מדי", היה מספיק לי להבין, שבעלי הטרי לא אהב את העניין.
שבועיים אחר כך, בעלי אמר שהוא כבר רוצה לחזור ללמוד כאברך בישיבה בה למד, מאוד אהבתי את הרצון הזה, זה הראה לי אחריות אישית. ובכן קבענו שמחר הוא כבר יתחיל, ויחזור בצהריים. למחרת, כשהוא יצא אני יצאתי עם אמא שלי. יוצאות, קונות, מטיילות, לא זוכרת שהיה משהו שרציתי לקנות ואימי סירבה. ואז בעודנו מדברות סיפרתי לאמא שלי בהתלהבות על בעלי הצדיק שהחל ללמוד בישיבה שלו, ואז, היא אמרה לי את הדבר הבא: "את יודעת מה זה 'ללמוד' בישיבה שלו?! זה לדבר עם החברים שלו. זה לא מה שחיפשת, אני זוכרת שאמרת לי שהוא ילמד בכולל של דוד מנחם (מנחם, הוא אח של אבא שלי והוא ראש כולל הלכה) עם בחינות לרבנות, כך אני זוכרת שהוא אמר לך, לא?!".
כשחזרתי הבייתה, אמרתי למוטי שאני רוצה שהוא ילמד בכולל הלכה אצל דוד מנחם. הוא שאל מדוע, ועניתי לו שככה הוא הבטיח בזמן הפגישות. הוא היה בהלם, הוא לא הבין מה אני רוצה. "אני ממשיך עם החברותא שלי את הסוגיות הנלמדות מהיכן שעצרתי, חבל שאפספס אותם". ואני בתוך תוכי רואה בו סתם בטלן שהולך להעביר את היום עם חברים. למה? כי אמא שלי אמרה, וזהו, מבחינתי זה היה ברור שהיא צודקת. "שירה", הוא אמר בנחת, "חלילה לך להכניס את עצמך לעניינים אלו. עם ענייני הרוחניים אני מסתדר", אמר באסרטיביות. כמעט בכל יום הייתי שומעת את אמי מתלוננת על כך, שעדיין הוא לא בכולל של דוד מנחם. הייתי כבר מוסתת היטב בכדי לראות בו 'בעיה'.
לבינתיים זכינו לחבוק בת, דיני. המאורע המרגש הזה הצליח לחבר בינינו וגרם להוכיח לנו שניתן להתגבר ולהתחבר מחדש. אבל אני המשכתי בשלי, ולא הפסקתי את הדרדור.
יום אחד מוטי התקשר אליי בצהריים שהוא רוצה שנלך לראות דירה לקניה בפרויקט חדש. קבענו זמן והגעתי לשם, לא לפני שעדכנתי כמובן את אמא שלי שלקחה אותי למקום. היא עלתה איתנו לדירה, שאלה את השאלות, קיבלה את התשובות, והחליטה את ההחלטות. "טוב, הדירה הזו לא מתאימה מכמה סיבות", היא אמרה, "היא רחוקה מאיתנו מרחק רב, ומספר המדרגות עולה על 30, ובשבתות ללא מעלית זה יהיה לא פשוט עבור שירה".
"בקיצור", היא אמרה למתווך ההמום, "לא בא בחשבון, תודה לך וכל טוב", ויצאה מהבניין ואני אחריה. בעלי חסר האונים קרא לי בכדי שאחליף עימו כמה מילים, בכל אופן הוא זה שייצר את האירוע הזה. ואני, שומעת אותו ויודעת בתוך תוכי שאמא שלי, היא המילה האחרונה. את הסצנה הזו לא אשכח בחיי. אני רואה את בעלי הולך לצידי כמו עגל המובל לשחיטה בבית המטבחיים. ואני אז בטיפשותי עוד מבינה שאני עושה את הדבר הנכון. "איזה נס שיש לי את אמא שלי, וואוו... מה הייתי עושה בלעדיה", חשבתי בגאווה בלי להניד עפעף.
בכל הזדמנות של שיח בינינו, מוטי דיבר איתי רבות בנחרצות שהמצב לא יכול להימשך כך, ואנו חייבים לשמור על המשכן שלנו. הוא התחנן אליי שנעבור דירה רחוק יותר מהאמא 'הדואגת מדי', הוא הציע הצעות רבות בכדי שנצליח להתגבר יחד על המצב, ואני בשלי, לא מוכנה לפגוע באמא שלי, לא מדברת מילה. היה מספיק פרצוף אחד של אמא שלי, בכדי להתנהג כרצונה. "ואם רק אזכיר מילה על לעבור דירה, זה יהיה נורא", שיננתי לעצמי.
המצב רק החריף וכשהיינו מגיעים לבית הוריי, הייתי מרגישה שבעלי הופך להיות שקוף. הוא יכול תמיד לומר את דעתו, אבל אמא שלי פשוט הופכת אותה ללא רלוונטית. ואבא שלי שותק לא מהודאה אלא מסוג של פחד והמון מבוכה. הערכתי כל רגע שבעלי היה מגיע, ושותק. ואצלינו, בינינו, השיחות הפכו להיות כל כך טכניות, ואלמלא דיני, גם הקשר הזה לא היה. ואני חשה, איך כל האווירה שעליה בניתי ואותה חשתי, נכחדת. הרגשתי איך הזוהר והתהילה פשוט נעלמו, איך החלום להקים בית עם בחור איכותי שנבחר בקפידה, נגוז ונעלם, התנדף ונמחה. ואיך מוטי המתוק הזה שהגיע אליי מלא באנרגיות ושמחת חיים, הופך להיות כבוי ולא מממש את חזונו הכל כך איכותי עליו דיבר באמת. והכי הבנתי, שאם אבא שלי בחר את הקרמבו הכי שלם בקופסא, באותו הזמן אמא שלי דאגה לבחור את המסטיק הכי דבוק בשולחן.
בהנחיית ראש הישיבה שלו, קבענו להיפגש אצל מגשר. המגשר היה כנה ואמיתי, קודם כל הוא דיבר עם שנינו יחד במשך שעתיים תמימות. שמע והבין. ואז בשיחה אישית עם כל אחד מאיתנו הוא קבע את הדברים הבאים. א. בפגישה עם שנינו הוא אמר: אתם חייבים להתרחק ממקום המגורים של האמא האכפתית במהירות האפשרית. ב. בפגישה עימי הוא אמר: לפי מה שהבנתי מכל שלוש השעות האחרונות, את נמצאת בתוך מערכת מאוד נשלטת מצד אימך מבחינה נפשית ורגשית, ויש לך קושי לעזוב ולהתנתק בגין זה, בפרט בגלל שאת לא מודעת שאת נשלטת, וגם בחלק הקטן שאת כן מודעת את לא מתנתקת. כנראה יותר נוח לך כך מאשר לחיות חיי נישואים תקינים. כמובן שזה נתון לבחירתך, רק תדעי לך שהכתובת על הקיר, ואם תחווי גירושין בקרוב, זה יהיה טבעי בהחלט. ג. לבעלי הוא אמר: לא יודעת עד לרגע זה.
בוקר אחד אני מגלה שבעלי איננו. על השולחן היה מכתב, שהמילים שלו חרוטים עד עתה בליבי:
"אישה יקרה, בוקר טוב. לא כך ציפיתי שיקרה, אבל אני מבטיח לך שעשיתי הכל שזה לא יקרה. אני לא יכול יותר, אני עוזב את חייך בכדי להקל מעלייך. כנראה שאני לא חשוב לך כל כך בחייך, ולהיות נטל עלייך זה לא חכם. אני רוצה שתבטיחי לי לעשות הכל שיהיה לך טוב, כי דיני שלנו צריכה לחיות עם אמא שטוב לה, כמו מה שאני עושה כרגע עם עצמי.
"ניסיתי בכל תקופת נישואינו להרגיש את מה שאמרת תמיד, שבחרת בי, כנראה שהבחירה שלך לא הייתה מוצלחת, כי אם כן, היית בוחרת בי באמת. את המכתב הזה רציתי לכתוב ממזמן, אבל החלטתי לעשות זאת בזמן שאני לא כועס עלייך. דרכנו נפרדות, אבל דרכה של דיני רק עתה מתחילה. הגירושין הללו כואבים לי מאוד, אבל כנראה שיש דברים שהם מעבר ליכולות שלך, או שלא?!
"הצלחה בהמשך הדרך. מוטי כהן, אבא של דיני".
•
ביום חורפי אחד בשעות הבוקר, מצאתי את עצמי ברבנות הראשית לתל אביב-יפו, ממתינה בתור לפרק את הקן המשפחתי שלי. עדיין לא מבינה באותו זמן את הבעיה שלי ואפילו קצת מרוצה מהבילויים שהולכים להיות יותר שקטים עם 'החברה הכי טובה שלי'. רק בהמשך הבנתי, שכשהגט הגיע לידי, הוא היווה עבורי צו הריסה לחיי.
אני כותבת זאת בצער גדול, וברגשות אשמה גדולים. הצער הוא גדול דווקא בגלל שבמבחן ההתאמה היינו כל כך מתאימים זה לזה, אבל לא השכלתי להבין את הצורך בניתוק שהייתי צריכה להתנתק מסביבתי הקודמת ובפרט מאמא שלי, ולהבין שחלק מטיפוח חיי הנישואין שלי תלוי לא רק בבעלי ששתק ועשה הכל להצלחת הנישואין, אלא המון תלוי בי וברצון שלי לצלוח אותם.
בתחילה ניסיתי להאשים את אמא שלי, אחר כך את אבא שלי שלא עצר אותה... ואת מי לא. אבל לבסוף אני האשמה הגדולה. אני זאת שנשארתי לבדי, מתמודדת עם החלל העצום שהשאיר מוטי שאותו גם אמא שלי לא יכלה למלאות עד לעכשיו. הבנתי שחייב להיות בתודעה של כל בת שיוצאת מבית הוריה, שאסור לתת לאף אחד בעולם להיכנס פנימה אל המשכן שלה. וכבר בהתחלה, שמישהו או מישהי מנסים למצוא את הפירצה בכדי להיכנס, כבר אז לעצור אותו. וכמו שמוטי תמיד היה אומר "פינוי בינוי" - בכדי לבנות משהו, חייב לפנות את המוח והלב לבנייה מחדש.
הקושי שלי להתחתן בשנית היה גדול, כי עדיין לא הצלחתי למצוא מישהו שמתקרב לאיכות של מוטי, כרגע שאני חיה לבדי עם בתי שאוטוטו נכנסת לשידוכים, אני אדאג להתנתק, ואדאג להעביר לכל הבנות בעולם, אנא מכם, אל תעשו את הטעות האיומה שלי, תבחרו לטפח את חיי הנישואין שלכם ולהעריך אותם, אל תתנו לאף אחד להרוס לכם את החיים.
הצגת כל התגובות