אמנם הייתי צריך לכתוב את המאמר הזה מזמן, אך חשבתי לתומי שהפלישה מדרום תסתיים מיד. אך כאשר קיבלתי אישור שעד אתמול עדיין נלחמים בהם החלטתי לשלוח את המאמר הגנוז מזה שנים.
לפני כמה שנים ישבתי וחשבתי מה אפשר לעזור לתושבי אילת וסביבותיה כאשר נחילי הארבה פשטו והשתוללו בשדותיהם.
מצחיק שזה נשמע כך, אך כמה שהוא קטן עד היום לא גילו המדענים כיצד זה קורה שחרק פרטי קטן פתאום מחליט לחבור לאחיו הקטנטנים ולגרום לנחיל של הרס בשדות. האמת שזה לא ממש מדויק. המדענים יודעים בדיוק איך זה קורה אבל לא יודעים למה, ואם תדעו איך הם גילו את זה אולי תבינו עד כמה משעמם להם. הם גילו שאם מחככים את רגליו של הארבה לשנייה אחת ומחכים כמה שניות בודדות ועוד פעם מחככים ושוב ושוב במשך שעות ארוכות, מתחיל החגב לשנות מצבעו והתנהגותו ומנהל חיי חברה אחוזי בולמוס עד יום מותו.
סיפרו לי זקנים וזקנות מרוקאים ותימנים, תוניסאים ואלג'ירים את דפוסי האוכל המפורסמים – בעיקר אצל יושבי תימן – של היצור המעופף (יש לו טעם של עוף, מודים כולם) ודרכי בדיקתו כאשר האות ח' מצויה לו על חזהו לאות המילה "חגב" או "חיילי ה'" או כאשר האות ח' מונחת על צידה היא נראית כמו כ' לסמן את המילה "כשר".
מתכון מיוחד לחגבים מציג פרופסור זוהר עמר - גם בחוברת מיוחדת שהוציאו לחידוש המסורת לכל מיני חיות ומעופפים אחרים, כדי שכל עמך ישראל ייהנו מצבי, תאו, פסיונים וכמובן חגבים. אך מה שמשך את עיני ביותר היה מקרה שסיפר על ילידת תימן צעירה –תלמידתו, שהגישה לו פרוסת "עוגה מיוחדת שנאפתה מקמח חגבים שיובשו אחרי לקיטתם".
עד כדי כך היה העוני שורר במחוזותיהם ובכל זאת ההנאה מחגב הייתה גדולה לאין ערוך, כאשר רואים זאת בסיפורים על הציד המיוחד שלהם עם בוקר מוקדם.
הילדים היו רצים לשדות עם שקים ענקיים ללקט את החגבים, שבגלל הטל הכבד בין כנפיהם לא היו יכולים לזוז והילדים עם מבוגרים זקנים וזקנות היו חוזרים הביתה מאושרים, עם מספיק אוכל להרבה זמן.
הבעיה היא מה היה קורה כאשר לא השתלטו על כמות אדירה של אוכלי חינם אלו?
מה עשו חכמי היהודים בנושא. הרי חייב להיות איזה שהוא קמיע סגולה או לחש לסלק הארבה מהשדות. נכון, אחדים יאמרו שלקבלה ישנה עמקות יותר חשובה מאשר להתעסק בקטנות, אך זוהי אותה טענה שאומרים החופשים שלקב"ה לא מעניין הפרטים הקטנים, כגון בני אדם, ביקום הגדול.
אז למזלנו בורא עולם ברא את היקום למעננו ונתן לנו גם סודות לטפל בבעיות קטנות כאלו כמו הארבה ואכן מצאתי גם בכתובים המרוקאים וגם בתימנים דרך לטפל בקטנטנים הללו.
זוהי נוסחה אחת מתוך שלוש שהיו מצויות אצל חכמי תימן שהבאתי לפניכם, באשר יש בה גם מרכיבים של כוונות וגם כבתור קמיע, והיו כותבים אותו לעת ערב וזה לשונו.
"יהי רצון מלפניך אלוהינו ואלוהי אבותינו יוצר הכל שלא תיתן לארבה הזאת להשחית יבול הארץ הזאת בזמן הזה כי אתה אל רחום וחנון בשמך בטחתי ועליך נסמכתי אל תשכח את עבדיך יו"י וא"ה הו"ה בשם אשר יערו"ב א"ר – ו"ב ו"ר באברה"ם אם יקאבלה אוול אלג'דאה ויגעלה פי קצבה טוילה. ולא תכתבה אלא והו טאהר גייד מג'רב (תרגום: ולא תכתוב אותו אלא בטהרה לפני הערב. ח"פ) תם."
שתי האחרות נתונות לשיפוטכן, כאשר הכיתוב הוא הערבית יהודית והקמעים. כולם נכתבים בקדושה וטהרה כלומר צום ומקווה טהרה.