נמצאים אנו בעיצומם של ימי תשרי, "החודש השביעי". חז"ל במדרש מבארים את המשמעות של החודש "השביעי" מלשון שֹובע שהוא משובע בכל טוב. ואכן, עטופים אנו מלפנינו ומאחרינו. מלפנינו - שמחת תורה שאנו כבר מריחים את ריחה הנפלא והמשכר, מיד לאחריה "שבת בראשית". מאחרינו - אלול, ראש השנה, שבת תשובה, יום הכיפורים, חג הראשון של סוכות.
עטופים אנו בטלית, ומוצפנים אנו בתוך הסוכה של אבינו האהוב, עטיפה לפנים עטיפה, לפני ולפנים.
בעל התניא מבאר בלקוטי תורה ביאור מתקתק: מעיקר הדין הסוכה צ"ל שלוש דפנות, כאשר שני הדפנות מלאות והשלישית אפילו טפח. זאת למה? כיון שהסוכה נמשלה לזרוע ימין של הקב"ה. כתוב "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" בחודש תשרי הקב"ה עוטף ומחבק אותנו בזרועותיו, כאשר בתחילת החודש "ראשי" (ראש השנה ויום הכיפורים וכפי שהתוס' מבארים שגם הוא נקרא ראש השנה) הקב"ה מחבק אותנו בזרוע "שמאל", לכן הם ימי הדין השייכים לקו הגבורה שבצד שמאל. ובחלקו השני של חודש תשרי הקב"ה מחבק אותנו בזרוע ימין, לכן חג הסוכות הוא זמן שמחתנו, התגלות השמחה השייכת לקו החסד שבצד ימין.
ומכיון שבחג הסוכות הקב"ה מחבק אותנו בזרוע ימינו, ולזרוע יש שלושה חלקים, חלק הקיבורת חלק האמה, וכף היד. כך גם הסוכה צריכה להיות עם שלושה חלקים/דפנות. ומכיון שכף היד היא טפח לכן הדופן השלישית אפילו טפח.
בתוך כל ה"יַם הקדוש" בו אנו טובלים, סוכות, ד' מינים, שמחת בית השואבה. הנה מתקרבים אנו לשבת חול המועד סוכות, בשבת זו נחוש ונטעם את שמחת תורה באופן מיוחד. וזאת למה? יש מנהג ללמוד כל יום חומש עם רש"י לפי ימות השבוע, ביום ראשון לומדים את הפרשה עד שני, ביום שני לומדים עד שלישי וכן הלאה עד שבת בה לומדים את שביעי עד סוף הפרשה. כמובן שגם בתוככי חג הסוכות לא פוסחים על מנהג חשוב זה, ואדרבה. כך יוצא שלמרות שהשבת נקרא קריאה מיוחדת לשבת חול המועד סוכות, ולא נקרא את פרשת "וזאת הברכה" יחד עם זאת, הלומדים חומש עם רש"י יסיימו כבר השבת את התורה.
וכאן מגיע הרבי מליובאוויטש ושואל שאלה מופלאה בפשטותה:
במשך חג הסוכות מארחים אנו את האושפיזין הקדושים, כל יום צדיק אחר מפאר את סוכתינו. ולפי הסדר היום (שישי, ח"י תשרי) זה משה, ומחר שבת קודש (יט' תשרי) זה אהרן.
והרי לפי הסדר שאמרנו יוצא שהשבת נקרא ונלמד את סוף התורה, דהיינו שביעי של "וזאת הברכה". שם ישנו כעין הספד על משה רבינו אדון הנביאים. ונשאלת השאלה הפשוטה והתמימה: לכאורה היה מתאים יותר שאת ההספד על משה רבינו נלמד היום כי היום זה האושפיזין שלו…
שאלה נוספת וחמורה יותר מקשה הרבי:
מחר, כפי שציינו, נלמד את ההספד על משה רבינו, והנה תקצירו: "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה' . . . וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ, לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה: וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם, וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה . . . וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל פָּנִים: לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" חזק חזק ונתחזק. ריח ניחוח חזק מכה באפינו, "שמחת תורה".
אנו כבר מתלהבים מההספד, סוף התורה, אוּ אַה. והנה רש"י מגיע ו(לכאורה) הורס לנו את התענוג, וכך הוא כותב: וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה - הזכרים, אבל באהרן מתוך שהיה רודף שלום ונותן שלום בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה נאמר (במדבר כ, כט) כל בית ישראל, זכרים ונקבות.
רגע רגע, בתוך ההספד של מ-ש-ה, מספר לנו רש"י שא-ה-ר-ן יותר טוב ממנו? היתכן? "הגם לכבוש המלכה עמי בבית"???
כדי להבין את התשובה הנפלאה שאומר הרבי צריך לאחוז ולהסתכל במשקפת של הרבי, משקפת של "אהבת ישראל".
משה רבינו "אוהבם של ישראל" היה, את כל כולו הוא מסר למען עמו. הוא היה מוכן אפילו ל"מחני נא מספרך" ובלבד שהקב"ה לא יגע לרעה בעם ישראל. (במקום אחר הסביר הרבי שזו גם היתה סיבת שבירת הלוחות, כי הלוחות הם כמו "כתובה", וכאשר משה שבר את הכתובה עם ישראל ניצלו מהעונש המוטל על אשת איש שזינתה תחת בעלה בחטא העגל… ואכמ"ל).
בגלל שמשה היה "אוהב ישראל" אמיתי, הוא עצמו רצה להתנהג כמו אהרן, לקרב לבבם זה לזה. אלא שאהרן עשה זאת בדרך מיוחדת משלו, הוא היה משנה מן האמת "מפני דרכי שלום". והרי הקב"ה הטיל על משה רבינו תפקיד חשוב "משה אמת ותורתו אמת". בהיותו מקבל התורה, משה לא יכול לשנות בכהוא זה מן האמת. ולכן משה לא יכל להתנהג כאהרן. למשה אין ברירה, הוא חייב לומר את ה"אמת", ללא כחל ושרק. ומה לעשות שלפעמים ה"אמת" קוטלת…
זה ציער מאוד את משה, שהוא לא יכל לשנות מן האמת "מפני דרכי שלום". הוא כ"כ רצה לקרב יהודים באהבה ובחיבה, ואפילו אם יוותר קצת על האמת. אך לא היתה לו ברירה… ולכן הוא זכה שבתוך ההספד שלו יציינו דווקא את אהרן אחיו למעליותא, כאומר: אמנם העברתי לכם את התורה "אמת", אך בענין "דרכי שלום" אהרן אחי הוא המודל לחיקוי.
לכן רש"י מציין את מעלתו של א-ה-ר-ן, בתוך ההספד של מ-ש-ה. כי זהו רצונו וכבודו של משה רבינו, להשכין שלום בין יהודים. עם ישראל הם עמו של משה רבינו, ובהם כל מגמתו ואהבתו. ומכיוון שהם כל חייו משה רבינו מוותר על כבודו, כדי להדריך את "עם קרובו".
לפי זה נבין גם את השאלה הראשונה: למה מחר, יום האושפיזין של אהרן, נקרא את ההספד של משה? כי בתוך ההספד של משה טמון ההוראה הנפלאה של התנא, הלל הזקן: "הוי מתלמידיו של אהרן… אוהב שלום ורודף שלום"…
שבת שלום וחג שמח!
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, הריני כפרת משכבו.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com