סבא שלי, הרב יצחק אייזיק מאיר זלמנוביץ לא איתנו, אני מנסה להבין איך אני ממשיך ללכת, כשהאדם שהלך איתי יד ביד כבר לא פה.
הוא היה בשבילי הכל. היה לי אבא שני, חבר אמת, עוגן. הוא ליווה אותי בכל שלב בחיים, בעולם הרוחני ובעולם הגשמי.
ידע להרים אותי כשנפלתי, ידע לומר מילה מדויקת בזמן הנכון, ידע להכיל בלי לשפוט.
אף פעם לא ניסה לחנך, הוא פשוט תמיד היה שם. בדאגה, באהבה, בחיבוק, בשיחה הכי פשוטה וגם בשתיקות.
הקשר בינינו לא יסולא בפז.
הוא היה מתקשר אליי שבע, שמונה פעמים ביום. הוא ידע שבחרתי בדרך קצת שונה מהמקום שבו גדלתי ושהוא עדיין חשוב לי והוא בחר להיות שם. כשהפכתי את החיים שלי ליותר מורכבים, עזבתי את הישיבה, יצאתי לשוק העבודה בגיל צעיר. הוא, שגדל בעולם שבו זה כמעט לא מתקבל,
בחר לאהוב אותי עוד יותר. לא לבטל את הדרך שלו, אבל גם לא לבטל את שלי. הוא גרם לי להרגיש שאני לא חריג. שהקב”ה לא עובד לפי תבניות. שגם דרך אחרת יכולה להיות מלאה באור.
וכשהתגייסתי לצבא זה כבר היה ממש לא מובן מאליו.
היו שצקצקו, שלא הבינו איך נכד של הגבאי של האדמו״ר מצאנז, הולך לצבא. אבל הוא? הוא לא רק שלא התבייש, הוא הלך איתי ברחובות קריית צאנז - יד ביד. אני במדים, הוא בחליפה וכובע. ולא היה צריך מילים, רק ההליכה שלו לצידי הייתה אמירה נוקבת: “אני אוהב את הנכד שלי. בכל מצב. ואני גאה בו״
ככה הוא היה. איש של חסידות וקדושה בלי לוותר על אהבת האדם.
אהבה לא מתנשאת, לא מחנכת, לא מתפשרת פשוט אוהבת. הוא מעולם לא דיבר לשון הרע, לא נתן שידברו לידו על אף יהודי. הייתה בו ענווה שקטה, חוכמה, חום. הוא היה רך וביקורתי בו־זמנית. ידע לומר לי: “מצאתי דבר יפה שכתוב בספר, אולי נלמד אותו יחד?” ולא הייתי צריך שיגיד לי שזה מכוון אליי - הלב ידע.
גם כשהיה רוצה שאקנה כיפה יותר גדולה, הוא קנה לעצמו, והציע לי “רוצה? אני אקנה לך גם” בלי כפייה. רק באהבה.
והאהבה הזו היא מה שבנתה אותי. היא מה שנתנה לי את הכוח להחזיק את המורכבות הדתית בתוכי, כי תמיד ידעתי שיש לי מישהו שלא מבטל את המורכבות הזאת. שהוא שם, שהוא מקבל, שהוא אוהב.
סבא שלי הקדיש את חייו בשלמות למורו ורבו כ״ק אדמו״ר מצאנז. למעלה מארבעים שנה של מסירות שקטה, יומיומית, עיקשת בלי דרישות, בלי כבוד, בלי תמורה. לא משנה אם היה עייף, לא מרגיש טוב, או בעיצומו של אירוע משפחתי, כשהרבי היה צריך אותו, הוא היה שם. ולא רק בנוכחות אלא בלב שלם, בענווה גמורה, במתן כל כולו.
אני זוכר אותו רץ מסעודות שבת, ממהר, רק כדי להספיק להיכנס לפני שהרבי יסיים. וכל פעם - כן, גם בפעם האלף הוא היה נכנס כאילו זו הפעם הראשונה. אותה התרגשות, אותה יראת כבוד, אותה רעד פנימי. כאילו עומד עכשיו מול מלך בשר ודם. זו לא הייתה עבודה. זו לא הייתה אפילו רק זכות. זו הייתה שליחות. שליחות שהוא חי אותה, נשם אותה, התבטל אליה.
הוא יחסר לי מאוד.
הדמות שלו, הקול שלו, הדאגה האינסופית שלו, השיחות הפשוטות והדאגה האינסופית. הוא חלק מהאישיות שלי, מהרבה בחירות שעשיתי בחיים והוא תמיד יישאר שם.
אני אוהב אותך מאוד, סבא. אני אשתדל תמיד ללכת בדרך שלך, בדרך של חסידות, של אמת, של קבלה, של אהבת האדם.
0 תגובות