המלכוד האמריקני: כשוושינגטון טועמת מהתרופה שהיא רקחה לישראל / פרשנות

ארצות הברית, זו שבמשך עשורים התמחתה בבלימת פעולות צבאיות של ישראל ברגעי הכרעה, מוצאת את עצמה כעת כבולה באותם שלשלאות שהיא עצמה עזרה לחשל. במידה רבה, אמריקה טועמת כעת את התבשיל שהיא רגילה להגיש לירושלים, והטעם מר מאוד.

ממשל טראמפ, שבימים כתיקונם אינו מהסס להפגין עוצמה, ניצב מול מציאות בלתי אפשרית: הוא דורש מאיראן לסגת, אך בו בזמן סופג מטחי ביקורת מבית.

האופוזיציה הדמוקרטית, בגישה שנראית כרפיסות אסטרטגית, לוחצת "לקפל ציוד" ולסיים את המערכה. בבית הלבן מתחילים להפנים את מה שבירושלים זועקים כבר שנים: חוסר סבלנות הוא המתנה הגדולה ביותר שאפשר להעניק לאויב.

הנשיא טראמפ זועם על נבחרי הציבור שדורשים הפסקת לחימה מיידית, ובצדק גמור. באסטרטגיה הצבאית של המזרח התיכון, מי שמצהיר על רצונו "לחזור הביתה" עוד לפני שהושגו היעדים, מעניק לאויבו את המפתחות לשולחן המשא ומתן.

כשמפגינים חיפזון, המסר אינו "שלום" אלא "יציאה". עבור המשטר בטהרן, הקולות העולים מגבעת הקפיטול הם בגדר נס של ממש. מדוע שהאייתוללות יתגמשו או יסכימו לוויתורים, אם הם יודעים שהממשל שמולם נדחק אל הדלת על ידי אנשיו שלו? בבית הלבן מבינים כעת שלא ניתן להקרין עוצמה כשהידיים קשורות לשיקולי בחירות צרים.

כאן טמונה האירוניה הגדולה. הלחצים הפנימיים שארצות הברית סופגת כעת הם שיקוף מדויק של המשטר שהיא כפתה על ישראל במשך דורות. בכל פעם שצה"ל עמד בפני הכרעה, בין אם בלבנון מול חיזבאללה ובין אם מול חמאס, הטלפון מוושינגטון לא איחר להגיע עם הדרישה הקבועה: "עצרו עכשיו". וצריך לזכור: גם טראמפ עצמו עשה זאת, עם אותו אויב ממש, ביום שבו הסתיימה המלחמה עם איראן.

פעם אחר פעם כפו האיראנים על ישראל לעצור דווקא כשהאויב התנדנד, וכל זאת תחת כסות של "יציבות אזורית". כעת, וושינגטון מגלה על בשרה את האמת המרה: ה"הפוגה" הזו רק מאפשרת לטרור לנשום, להתחמש מחדש ולהכין את הטבח הבא. אי אפשר לנהל מלחמה עם סטופר ביד; מי שעושה זאת, גוזר על עצמו לחזור לאותה חזית בדיוק בעוד שנתיים.

בין הישרדות לאינטרס פוליטי

התהום הפעורה בין שתי המדינות מסתכמת במילה אחת: קיום. עבור מעצמה עולמית, מלחמה במרחק אלפי קילומטרים היא לעיתים שורה בתקציב או כלי בקמפיין בחירות. עבור עם ישראל בארצו, כל עימות הוא מאבק על עצם הקיום מול אלו הקמים עלינו לכלותנו.

הסכמי שלום שנחתמים בחטף כדי להשקיט את דעת הקהל הם מותרות שישראל פשוט אינה יכולה להרשות לעצמה. במזרח התיכון, הכוח הוא השפה היחידה המובנת. התעלמות מהמציאות הזו היא גזר דין של סבבי אלימות אינסופיים. מלחמה שלא מסתיימת בניצחון ברור ומוחלט אינה שלום, היא רק המתנה מורטת עצבים לטרגדיה הבאה.