הגמרא (חולין קלה ע"ב) אומרת כי פירות שגדלו על קרקע בבעלות משותפת של יהודי וגוי, הרי הם מוגדרים כפירות מעורבים(טבל וחולין מעורבים ביחד) שאין להפריש מהם מעשרות, שהרי פירות הגוי פטורים ממעשר ואילו פירותיו של היהודי חייבים במעשר.
א. שיטת רש"י
רש"י בביאורו את סוגיית הגמרא כותב: "ואפילו לאחר שחלקו לא אמרינן יש ברירה וחלקו של עובד כוכבים הלך לו וזה חלק המגיע לישראל וטבל גמור הוא, אלא אין ברירה וגם זה שנשאר, חציו טבל וחציו חולין..." יש הסוברים כי לשיטת רש"י ההתבוננות על השותפות נעשית מתוך הבנה שלכל אחד מהשותפים יש בעלות חלקית על כל הנכס, קרי כל גרגר חיטה הינו בבעלות מלאה גם של היהודי וגם של הגוי. (אומנם רש"י אומר את דבריו ביחס לבעלות או שותפות בפרי / חיטה, אך ניתן לטעון כי אין להבחין בין שותפות במקרקעין לשותפות במטלטלין ובשניהם אופי השותפות זהה).
יש אחרונים שסוברים כי לשיטת רש"י המשמעות של בעלות משותפת היא יצירה של ישות קניינית חדשה שנקראת שותפות, שמשמעותה שכל אחד מהשותפים אינו בעלים מלא על הנכס, שהרי אם בעלותו של השותף הראשון נתפסת בכל הנכס, אזי כיצד או על איזה חלק בנכס נתפסת בעלותו של השותף השני, לכן יש לבאר כי השותפות היא ישות חדשה והיא המחזיקה בנכס, (לשם המחשה ניתן להתייחס אל ישות השותפות כחברה בע"מ המוכרת לנו מחיי המעשה בימינו).
לאור האמור עולה כי לשיטת רש"י ניתן להגדיר את מהות השותפות שתי אפשרויות: האחת שיטת רש"י מציגה שתי אפשרויות להגדיר את מהות השותפות,
ב. שיטת התוס'
תוספות (גיטין מז ע"א) חולקים על הבנת רש"י וסוברים כי הסיבה שאין להפריש תרומות ומעשרות מהחיטים המשותפים של היהודי והגוי נובעת מהעובדה שלא ידוע אם הפירות שעומדים למבחן חובת המעשר נתהוו וינקו מחלקו של היהודי או מחלקו של הגוי, וממילא לא ניתן לחייבם במעשר, משום שייתכן כי לפחות חלק מהפירות גדלו בחלקו של הגוי ולכן הם פטורים ממעשר.
מדברי התוספות עולה כי מהותה של השותפות היא בעלות מופרדת שאיננה מובחנת, ידוע כי השדה מחולקת לחלקי השותפות, אך לפני פירוק השיתוף לא ידוע איזה חלק שייך לאיזה שותף, (לעומת שיטת התוס' רש"י סבור כי כל פרי / חיטה או כל חלקיק בנכס חציו בבעלות השותף הראשון וחציו בבעלות השותף השני).
למרות שבפשטות נראה כי אופי השותפות במקרקעין ובמטלטלין זהה, יש מהאחרונים (ברכות חיים עמ"ס גיטין סימן יד) שסוברים כי אופיה של שותפות גם להבנת רש"י, היא התייחסות ספציפית לסיטואציה ספציפית בה החיטה נוצרה מקרקע המצויה בבעלות משותפת של יהודי וגוי, אבל ביחס לשותפות במקרקעין עצמם יש לראות את השותפות כבעלות על חלקים שונים בקרקע, אלא שהחלקים אינם מובחנים ולא מוגדרים באופן מפורש - קרי, לכל שותף בעלות על חלק ספציפי אלא שבשלב השיתוף, אנו לוקים בחוסר ידיעה למי שייך צדו המזרחי של הנכס ולמי שייך צדו האחר.
ג. האם רש"י ותוס' חולקים
למרות שבפשטות נראה כי רש"י ותוספות חלוקים בהבנתה של מהות השותפות, סובר הקהילות יעקב (גיטין סימן ל) כי מחלוקתם של רש"י ותוספות מצטמצמת רק אל שותפות הנעשית ברצון הצדדים ובאופן שהשותפים רכשו במשותף את הקרקע, אבל שותפות שנוצרה בעל כורחם של הצדדים, כגון נכסים שנפלו בירושה, אזי רש"י יסכים להבנתו של תוספות כי לכל שותף חלק מוגדר שאינו מובחן, וזאת משום שברור לכל כי בעתיד הקרוב הנכס יחולק בין השותפים ולכן יש לראות את אופי השותפות באופן שונה משותפות שנעשית באופן רצוני.
להלכה פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' שלא סעי' יא): "שותפות העובד כוכבים חייבת בתרומה ומעשרות. כיצד? ישראל ועובד כוכבים שלקחו שדה בשותפות, אפילו חלקו שדה בקמתה, ואין צריך לומר אם חלקו גדיש הרי זה טבל וחולין מעורבים בכל קלח וקלח מחלקו של עובד כוכבים, אע"פ שמרחן העובד כוכבים וחייבים מדבריהם..."
יש מהאחרונים שהסיקו מלשון השו"ע (הפוסק שכל קלח וקלח מעורב בטבל וחולין ביחד), כי הוא נוקט כשיטת רש"י לעניין מהות השותפות, שהרי לשיטת התוס' הקלח / הפרי שגדל בשדה המשותפת אינו מעורב מחלקו של היהודי ומחלקו של הגוי, שכן ע"פ שיטת התוס' שותפות משמעותה הפרדה מוחלטת בין הבעלויות, אלא שלא ידוע איזה חלק שייך למי מהשותפים.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה
לתגובות stern1416@gmail.com