"וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה" (בראשית ל"ח, א).
הפרשה הפותחת את סיפור יהודה ותמר מזכירה שוב ושוב את חירה העדלמי: בראשית ירידתו של יהודה מאת אחיו, בלכתם יחד לגוז את הצאן, ובשליחות גדי להשיב את הערבון, גדי העזים. החזרה המודגשת על דמותו של חירה מעוררת תמיהה: מה ראתה התורה להבליט את החברות הזו? ולמה נצרך לדעת שחירה הוא זה המלווה את יהודה בכל שלבי הסיפור?
ובכן, הנצי"ב כותב כאן יסוד חשוב: תולדות בית דוד מתחילות כאן. המשיח. וכשם שגילוי שורש המשיח כרוך ברעות עם "אדם גדול ונכבד", כך ייראה עתידו של בית דוד - "כי בבנין בית דוד המלך הזדקק חירם מלך צור… ובימי המשיח כתיב והיו מלכים אומניך". זאת אומרת שהתורה מלמדת אותנו כאן על הזיקה החיובית שבין יהודה, ראש השבט שממנו ייצא המשיח, לבין אומות העולם. רעותם של יהודה וחירה משמשת מעין דגם מוקדם לקשרים העתידים להיכתב במהלך ההיסטוריה של בית דוד.
כוחו של חבר נאמן
גם ר' שמחה בונם מפשיסחא עמד על הנקודה הזו של ה"רעות" בין יהודה לחירם, והוא ייחס אותה לנקודה הנוגעת לעבודה האישית של כל אדם.
הרב מפשיסחא רואה בשליחות גדי העזים על ידי חירה הוכחה לדבקות שבין השניים. שהרי חירה ידע היטב על מעשהו של יהודה, ואף־על־פי־כן נשאר "רעהו" ללא שינוי. מכאן אנחנו לומדים שהאדם זקוק לחבר כזה שהוא יכול לגלות לפניו גם את "נקודת לבבו", גם את הצדדים הפחות נעימים שיש בו. ידידות אמת לא תיפגע מהידיעה על חולשתו של השני, אדרבה - היא מאפשרת לאדם לעמוד באמת מול עצמו.
גם בספר "חיי יצחק" מובא הרעיון הנ"ל - הכוח של יהודה להודות לבסוף ולומר "צדקה ממני" נובע, בין השאר, מהידיעה שחירה יישאר לצידו גם לאחר שיוודע המעשה. עצם קיומו של חבר נאמן גם בשעת הירידה, בזמנים הפחות "זוהרים", נותן לאדם את הגב הנפשי הנדרש כדי להביט לאמת שבתוכו.
ר' יצחק מוורקי, תלמידו של ר' שמחה בונים, קישר תובנה זו לדברי הרמב"ם בפירוש המשנה: "וקנה לך חבר" פירושו – אדם שתבטח בו ולא תצטרך להישמר ממנו. זאת אומרת שכלפי כל אדם יש מצווה לדון לכף זכות. אבל בחבר אמיתי מצופה יותר מכך - הזדהות וקבלה פנימית שלא נבהלת מפגמי השני. זו דרישה לבנות מערכת אמון עמוקה שאיננה מוגבלת לשיקול מוסרי חיצוני, לשיפוטיות, אלא ליצירת מרחב של קבלה אמיתית.
"החשבון הוא חצי פרעון"
ישנו משפט מפורסם המובא בשם הבעש"ט - החשבון הוא חצי פרעון", זאת אומרת שכשבן אדם עושה חשבון נפש, והוא מודע לפגמים שהוא צריך לתקן, זו כבר חצי הדרך. וכאן מתבררת חשיבותו של החבר הנאמן, כי לפעמים האדם לא מעיז להודות לעצמו באמת. הפחד מפני פגיעה בדימוי העצמי, או מפני עזיבת הסביבה, גורם לו להדחיק את פגמיו. אולם כשהוא יודע שיש אדם אחד שיקבל אותו גם לאחר הגילוי, קל לו הרבה יותר לעמוד מול האמת. החבר, בעצם קבלתו, מאפשר לאדם להכיר באמת את עצמו, וכך נפתחת הדרך לתיקון.
לסיכום, לדעת הנצי"ב, החברות בין יהודה וחירם העדולמי היא דגם לקשרים שבין ישראל ואומות העולם במהלך ההיסטוריה. לדעת ר' שמחה בונים מפשיסחא, החברות היא דגם לחברות אמת בין אדם לחברו - כזו המאפשרת לעמוד באמת הפנימית גם ברגעי נפילה. כוחו של החבר איננו רק בנחמה ובתמיכה, אלא בעצם היכולת לשאת יחד את פגיעות האדם ובכך להביא אותו למקום של חשבון נפש אמיתי.
להערות: yehiratson@gmail.com
0 תגובות