עצרו רגע!

אתם עוברים על ההלכה בכל פעם שאתם מתעלמים מהאדם הזה

פרשת משפטים חושפת: השבת אבידה היא לא "מעשה טוב", היא חובה מוסרית-רוחנית | על האנשים ה'שקופים' שאיבדו את הניצוץ ממש מול העיניים שלכם - ואיך אתם יכולים להיות אלו שיצילו להם את החיים

השבת האדם אל עצמו (צילום: אילוסטרציה)

פרשת משפטים היא הרגע שבו ה"אורות" הגדולים של מתן תורה הופכים ל"כלים" מעשיים. אחרי הברקים והקולות, התורה מבקשת מאיתנו להסתכל למטה, אל הפרטים הקטנים שמרכיבים את חיי החברה שלנו. בין עשרות המצוות, מופיעה מצווה אחת שנראית במבט ראשון כחסד בסיסי: "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה – הָשֵׁב תְּשִיבֶנּוּ לוֹ".

התורה לא מדברת כאן על התנדבות או על "מעשה טוב" לפנים משורת הדין. היא מדברת על חובה. אם ראית רכוש של אדם אחר שאיבד את דרכו - אתה לא יכול להמשיך ללכת. אתה חייב לעצור, להתעכב, ולהחזיר את האבידה לבעליה. אבל אני רוצה לקחת את המצווה אלינו פנימה. האם התורה באמת התכוונה רק לבהמות ולחפצים?

האבידה שאין לה דורש

במובן העמוק יותר, "אבידה" היא מצב קיומי. בעולם המודרני, המהיר והמנוכר שאנחנו חיים בו היום, האבידות הכי גדולות הן לא ארנקים שנופלים בסימטה חשוכה, אלא בני אדם שמאבדים את הקשר עם עצמם.

אנחנו פוגשים אותם בכל יום: החבר שפעם היה מלא מרץ והיום הוא רק "שור תועה" בשגרה אפורה; בן המשפחה שאיבד את הביטחון העצמי בתוך המרוץ הכלכלי; הילד שבמבט שלו אפשר לראות שהוא איבד את האמונה ביכולות הייחודיות שלו.

אלו הן ה"אבידות השקופות".

הן לא משמיעות קול, אבל הן זועקות לעזרה, מתוך השתיקה. התורה מצווה אותנו: "השב תשיבם". אל תראה אדם בתהליך של איבוד עצמי ותגיד "זה עניינו הפרטי". כשאתה מזהה שמישהו איבד את הניצוץ שלו, את השמחה שלו או את הכיוון שלו בחיים - האחריות להחזיר לו את האבידה הזו מוטלת עליך.

להחזיר לאדם את ה"סימנים" שלו

בהלכות השבת אבידה, הבעלים מקבל את החפץ שלו חזרה רק אם הוא נותן "סימנים" – אותם סימני היכר ייחודיים שמוכיחים שהחפץ שייך לו. במישור הרוחני, התפקיד שלנו הוא להזכיר לאדם את ה"סימנים" של הנשמה שלו.

כשאנחנו מזכירים לחבר את הכוחות המיוחדים רק לו, כשאנחנו משקפים לו רגע של חסד או הצלחה שהוא כבר שכח, אנחנו בעצם מחזירים לו את סימני ההיכר של האישיות שלו. אנחנו אומרים לו: "אני זוכר מי אתה באמת, גם אם כרגע אתה בערפל". השבת אבידה רוחנית היא היכולת לשקף עבור האחר את הדיוקן העצמי שלו, עד שהוא יהיה חזק מספיק כדי לאחוז בו שוב בעצמו.

המלכודת של ה"לא תראה"

בתורה נאמר במקום אחר על השבת אבידה: "לֹא תִרְאֶה... וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם". חז"ל דורשים מכאן שיש מצבים שבהם אדם "מתעלם" – הוא רואה את האבידה, אבל המנגנון הנפשי שלו מייצר עיוורון 'רגעי' כדי לא להתחייב. בחיים הרוחניים, ה"התעלמות" היא האויב הגדול ביותר. אנחנו רואים את העצב בעיניים של החבר, אנחנו מזהים את הניתוק של הילד, אבל אנחנו "עמוסים מדי".

המשפט התורני כאן הוא תובעני: אין דבר כזה להתעלם. אם הראו לך מהשמיים את ה"אבידה" הזו, אם נפגשת בקושי של האחר - סימון הוא שברגע זה הפכת להיות ה"שומר" שלו. המצווה הזו הופכת אותנו מזרים שחיים זה לצד זה, לרשת של ביטחון רוחני שבה אף אחד לא מורשה ללכת לאיבוד באמת.

"כי תפגע" – השליחות שמחכה מעבר לפינה

התורה משתמשת במילה המיוחדת "תפגע". זה לא משהו שתכננת ביומן. זה קורה כשאתה "פוגע" במציאות הזו בטעות, בשיחה מקרית ליד מכונת הקפה או בהודעה קצרה בסוף היום. יהודי צריך לדעת שדווקא המפגשים הבלתי מתוכננים האלו הם השליחות הכי גדולה שלו.

פרשת משפטים קוראת לנו להפסיק להיות רק "עוברי אורח" בחיים של האנשים סביבנו. היא קוראת לנו להפוך למשיבי אבידות מקצועיים. אל תעברו ליד הלב השבור או הביטחון העצמי שאבד בלי לעצור. לפעמים, העצירה הקטנה הזו שלכם, מילה אחת של "אני רואה אותך", היא הדרך שבה הקדוש ברוך הוא מחזיר לאדם את כל עולמו.

האם הכתבה עניינה אותך?

כן (100%)

לא (0%)

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

עוד בחיים באיז"י: