פרק ו: הבריחה מן המנזר

פרק ב': אתמול היה יום כיפור!

פרק ג': מזוזה בפתח החדר במנזר

פרק ד': "את גויה!!!"

פרק ה': את משחקת באש!

תקציר הפרקים הקודמים:

טובה, אז טוני, סיפרה על ימי נעוריה במנזר, עובדת עבודות פרך כדי "לשבור" את הגוף ומאווייו ובכך לזכות, כביכול, ל"גן עדן". אולם הכול השתבש כשיום אחד נוצר קשר בינה לבין הרב שמואל ארקש, שליח הרבי מליובאוויטש בברמינגהם שבאנגליה, והוא זה שהפגיש אותה לראשונה באופן חזיתי עם האמת, עם היהדות. היא בורחת מהמנזר.

הבריחה מן המנזר

"זה לא פשוט כמו שאת חושבת", משחזרת טובה את אותם רגעים מצמררים. "זה אפילו יותר מסובך מכל מה שאת יכולה לדמיין. חוץ מהסיכון שבבריחה ובעצם העובדה שנשארתי חסרת כל בין רגע, היה לי גם את הקושי וחוסר המיומנות בחיים עצמאיים.

תביני שמגיל 16, במשך תשע שנים, הייתי תלויה בכמרים, בהנהלת הכנסייה ובחוקי הכת שהיו נוקשים יותר מכל כת נוצרית אחרת. לא אגזים אם אומר שגם איך ומתי לנשום הורו לנו. ופתאום אני לבד, חופשייה. יותר מידי חופשייה.

הרגשתי כל כך אבודה. הבן אדם היחיד שיכולתי לפנות אליו היה ראביי ארקש. אבל לא צלצלתי אליו.

"זוכרת? זה היה בבוקר יום שבת", מסבירה טובה לפני שאני מספיקה לשאול למה, "והרב שמואל ביקש ממני להתקשר אליו 24 שעות ביממה, אבל רק שישה ימים בשבוע. בשבת הוא לא יוכל לענות לי.

אני, שלא ידעתי שלכל שבת יש מוצאי שבת, חיכיתי עד ליום ראשון בבוקר. בינתיים הסתתרתי בבית דפוס שבו עסקתי כמאיירת ומעצבת חוברות ועלונים שיצאו מטעם הכנסייה.

כל רכושי הסתכם בבגדי הנזירה שלבשתי על גופי ובחמש פאונד שדודתי נתנה לי בביקור נדיר. חמש פאונד, זה הכל".

חמש פאונד? למה זה מספיק?

"לנסיעה לברמינגהם, למשל. וזה מה שעשיתי איתם, למרות שראביי ארקש ביקש ממני לחכות שהוא יבוא לאסוף אותי. כשהגעתי אליו הביתה, אישתו נתנה לי שקית ענקית מלאה בגדים איכותיים וטובים (ואני מרגישה חבה לה תודה עד עצם היום הזה) ולאחר מכן הסיע אותי ללונדון.

שם, הוא אמר כי ישנה שם משפחה ברוכת ילדים שמחכה לעוזרת, ובינתיים – עד שהעוזרת תגיע – יש להם חדר פנוי בשבילי.

שתקתי כל העת, מפוחדת. הרב סיפר לי שאנחנו נוסעים למשפחת וויינבאום. האב הוא רופא שיניים מצליח, יש להם שבעה ילדים כשהגדולה בהם היא בת שמונה שנים בלבד...

"הגענו ללונדון, ל'האמסטרד גארדן' – אחד מפרווריה היפים ביותר של העיר, למשפחת וויינבאום. עוד בטרם הספיק הרב לדמם את מנוע הרכב, ובני הזוג וויינבאום יצאו לקבל את פניי. הרגשת חמימות נעימה פשטה בגופי. אני רצויה פה!"

למה הרב לא לוחץ לי יד?

רגש החמימות נסוג כלעומת שבא ברגע שניסתה טוני ללחוץ את ידו של מארחה הד"ר וויינבאום. אישתו, סנדי, שלחצה את ידה בחום הסבירה לה ש"אנחנו לא לוחצים ידיים", מבלי להסביר, אבל טוני הרגישה שהוא לא רוצה לנגוע בה כי היא גויה. זה העליב אותה. מאוד.

הגב' וויינבאום הובילה אותה לחדרה בקומה השניה, פתחה ארון בגדים ענק שנראה מגוחך כל כך. הרי לטוני אין דבר לאכסן בתוכו מלבד שקית הבגדים שנתנה גב' לאה ארקש.

"את יכולה להחליף בגדים", הציעה לה סנדי בנדיבות, הובילה אותה לארון הבגדים שלה ואמרה לה לקחת משם ככל אשר תחפוץ, היות ושתיהן היו במידה זהה. "כשתהיי מוכנה, רדי לסלון להכיר את המשפחה. אנחנו מחכים לך!"

טוני החליפה את חלוק הנזירה השחור בבגדים שקיבלה מהרבנית ארקש, אבל השאירה על ראשה את הרעלה המסורתית ולרגליה נעלי המנזר. כיוון שרבצין ארקש לא פגשה אותה מעולם, הבגדים שקנתה לה היו גדולים עליה בשתי מידות לפחות וטוני הרגישה עלובה ומוזנחת.

היא לא זזה מחדרה, ולא העזה לעבור את מפתנו. למטה, בסלון היו עוד כמה גברים והמראה שלהם הרתיע אותה. לא יהודים כאלה הכירה בבית הכנסת בנוטינגהם.

שם היו כולם מגולחים, לבושים מאוד מחויט ואופנתי ופה היא פוגשת יהודים עבדקנים, חובשי כובעים שחורים, לבושים במעילים שחורים וארוכים ולכל אחד זקן יותר גדול מהשני... אם חשבה פעם לרדת, הרי שמראם של אלו ריתקו אותה סופית לחדרה.

משראתה גב' וויינבאום שטוני לא מראה סימנים של מוכנות להופעת בכורה במטבח המשפחתי, שלחה אליה את הילדים בזה אחר זה להכיר אותה, לנסות להתחבב עליה ולהקל עליה את ההתאקלמות בבית הזר.

תחילה הגיעה הבכורה (בת שמונה, זוכרים?) והציגה את עצמה בשם חנה פייגע. אחריה בא שמריהו, רבקה הניא ו... מה שהבהיל אותי יותר מכל אלו השמות שלהם!

טובה מפליגה בזיכרונותיה, ממחישה לי את אותם רגעים ותחושות "חשבתי לעצמי: איך אני יכולה להיות חלק מהם בעוד אפילו את השמות שלהם אינני מצליחה להגות?!

בסופו של דבר כבר לא היו להם עוד ילדים לשלוח והחלטתי שזה כבר ממש גובל בחוסר נימוס משווע וירדתי למטה.

אני חייבת לציין שלמרות שהילדים היו ממש קטנים, אף אחד לא צחק עלי. לא על לבושי השונה והמוזר ולא על סגנון הדיבור הכל כך גויי שלי.

"את מוכרחה להבין", היא מעמיקה מבט לתוך עיניי, מנסה להעביר לי את החוויה, "הייתי בחורה בת 26, אישה, אבל נאיבית כמו ילדה קטנה. מעולם לא הייתי פתוחה לעולם, לא הכרתי תרבויות אחרות וכל עולמי סבב סביב הכנסייה, הכת והדת. לא היה בעולמי שום דבר אחר!"

הלוואי עלינו, להבדיל.

איך התנהגת בבית משפחת וויינבאום מבחינה דתית? לימדו אותך לחיות כיהודייה?

"לא. סנדי (אם המשפחה) עדיין לא ידעה אם אני יהודייה על פי ההלכה במאה אחוז, לכן היא לא הורתה לי לעשות כלום, רק ביקשה ממני לא לגעת בכלים במטבח בעצמי, אלא שאבקש ממנה כל דבר שאני נצרכת לו.

אני כבר קודם הפסקתי להתפלל את תיפלות הנוצרים והתפללתי רק לאלוקי האבות אותם הכרתי מהתנ"ך. הייתי ילדה טובה, לא עשיתי שום דבר חריג ואכלתי כל מה שנתנו לי".

בשביל טוני אפילו שאלה כמו: 'מה את אוהבת לאכול?' הייתה מפחידה ומבלבלת. אוהבת? מה זה בכלל?

"אף פעם לא התמודדתי מול שאלה כזו. הורגלתי לאכול כל דבר, בין אם הוא ערב לחיכי או לא. ואפילו מקולקל".

רק דבר אחד ביקש ממנה ד"ר בונים. ליטול את ידיה כל בוקר אחרי השינה. "ואת זה עשיתי. מארחיי הנפלאים אמרו לי לשאול כל דבר שאינו מובן לי או שאני סתם רוצה לדעת יותר. הם הפצירו בי לא להתבייש ולהרגיש בנוח, כמו בבית.

לא תמיד הצלחתי, אבל לאט לאט התרגלתי. המזל שלי היה שהילדים אהבו אותי מאוד והקלו עלי את ההתאקלמות. הם היו איתי מאוד טבעיים ועזרו לי להיפתח, לדבר, לשאול ולשתף.

"יום שני, יום למחרת הגעתי, הם אמרו לי שאני יכולה להוריד את כיסוי הראש. יכולה, אז הורדתי. לראשונה שיערי היה מגולה. היה לי שיער מאוד ארוך, לא הסתפרתי מעולם ותמיד הוא היה מגולגל למעלה מתחת לכיסוי הראש הגדול.

עכשיו עמדתי מול הראי, בוחנת את הבחורה שמשתקפת מולי, מנסה לקלוט שזו אני ומתפללת חרש לאלוקים שייתן למארחיי לדעת שאני נורמלית.

הייתי נראית נורא! לבושה בבגדים שגדולים פי כמה ממידתי, שיער ארוך, יותר מדי ארוך, מפוזר ולא מטופח. נסו לדמיין. זה לא היה נעים.

המשך יבוא...