אריה דרעי נולד ט´ אדר תשי"ט (17/2/59 למניינם), במקנס שבמרוקו. לימים, אריה דרעי מוביל את תנועת ש"ס, התנועה החתומה על המהפכה הספרדית בישראל.
את חינוכו עשה אריה דרעי כבר בארץ, לאחר שעלה עם הוריו בגיל 9. כשהוא עובר בדרך בישיבת ´פורת יוסף´, משם המשיך אל בין כתליה של ישיבת ´חברון´.
עם הקמתה של תנועת ש"ס, התבלט אריה דרעי בין מקימיה, כצעיר, אך המוביל שבחבורה.
בראשות התנועה הועמד אז רבה של רעננה – הרה"ג יצחק פרץ, אלא שלצידו כמנכ"ל משרד הפנים, אותו קיבלה תנועת הש"ס הטרייה לידיה – בשנת 1986, מונה אז המנכ"ל הצעיר בתולדות המדינה: אריה דרעי. "בחור" צעיר - בן 27 בלבד.
אבל לא הרבה זמן נאלץ אריה דרעי להיוותר בתפקיד המשני של המנכ"ל. שנתיים בלבד חלפו עד ששר הפנים יצחק פרץ מאס בתפקיד, וזאת בעקבות הוראת בג"ץ הנוגעת לרישום גרים רפורמים כיהודים. האירוע הזה, היה מסתבר לרפורמה גם עבור אריה דרעי, כשהוא הפך למחליפו של הרב פרץ כשר הפנים. דרעי היה אז השר הצעיר ביותר בתולדות מדינת ישראל.
כבר בתחילת דרכו הפוליטית, זכה אריה דרעי להילה גדולה. למרות גילו הצעיר, הוא היה שותף סוד של ראשי ממשלה רבים, נחשב כ´בוחש´ מרכזי בכל דיל פוליטי, וזכה לכיסוי תקשורתי רב, למרות שלא תמיד אוהד. דמותו עם המקטרת תחובה בפיו, השתלבה היטב באותה הילה שנוצרה סביבו, לטוב ולרע.
התרגיל הפוליטי הגדול ביותר שנקשר בשמו של אריה דרעי, נודע לימים בכינוי "התרגיל המסריח". דרעי, יחד עם ידידו הטוב חיים רמון - אז מצעירי ח"כי העבודה, שיתף פעולה ב´דיל´ שהביא להפלתה של ממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר, וזאת למען הקמתה של ממשלת שמאל בראשות מפלגת העבודה ושמעון פרס בראשה.
ה´דיל´ הזה, היה הגורם להיעדרותם של חמשת שרי ש"ס מהצבעת האי אמון בממשלת האחדות, בעקבות כך נפלה הממשלה בראשות יצחק שמיר, כאשר הנשיא מטיל על שמעון פרס את מלאכת הרכבת הממשלה הבאה.
התרגיל הזה כמעט והצליח, אלא שבעקבות התנגדותו הברורה של הגרא"מ שך לממשלת השמאל, נאלצה ש"ס – שאז הייתה נתונה למרותו של הרב שך, לחזור בה מהסיכומים עם שמעון פרס.
הממשלה הבאה שקמה בסופו של דבר, הייתה של ממשלת ליכוד – ימין – חרדים. גם במסגרת החדשה עמדה ש"ס במרכזה של הקואליציה, כאשר יו"ר המפלגה - אריה דרעי, מכהן כשר הפנים.
ימים ספורים לאחר האירוע הזה, בו הושפלה מפלגת העבודה בפומבי, החל מרדכי גילת, אז – תחקירן העיתון ´ידיעות אחרונות´, לפרסם סדרת תחקירים כנגד אריה דרעי, תוך האשמתו בפומבי בשחיתות ובמעורבות בפלילים.
אוהדי ומקורבי אריה דרעי, רואים עד היום במעשה זה, נקמה פוליטית על נטישתו את מפלגת העבודה. למותר לציין, כי העיתון ותחקירניו עומדים מאחורי כל מילה שכתבו כנגד דרעי, ומכחישים כל קשר בלתי כשר.
כך או כך, סדרת הכתבות התגלגלה חיש מהר לחקירת משטרה, תלונות הוגשו, ולא עבר זמן רב, עד שהמשטרה פשטה על משרד הפנים – ממלכתו של דרעי, והחרימה מסמכים רבים הדרושים לחקירה.
חקירת המשטרה נגעה לשני מישורים. האחד העברת כספים שלא כדין למספר רב של גופים חרדים, וזאת בניגוד לנהלים, ותוך עקיפת הפרוצדורות המקובלות.
בעניין זה טען אריה דרעי, כי אכן נהג ב´אפליה מתקנת´ כלפי הציבור הספרדי, וזאת עקב קיפוחו הרב מאז קום המדינה.
בנוסף - טענה המשטרה, קיבל אריה דרעי גם שוחד אישי רב, מכמה מידידיו. גם בעניין הזה טען דרעי להד"ם. את מקורו של הכסף הוא נימק בירושה, אותה הותירו לו הוריה המאמצים של אשתו, בני הזוג ורדרבר מארה"ב.
.jpg)
בתווך התפרסה לה חקירת המשטרה לתחומים רבים, ביניהן אף לגוזמות פרועות, כמו למשל, כאשר המשטרה שלחה חוקרים לארה"ב, במטרה לחקור האם תאונת הדרכים בה נהרגו הוריה המאמצים של רעייתו יפה, הייתה בעצם רצח שהוזמן בידי השר החרדי, והוסווה כתאונת דרכים. חקירה שפרסומה עשה הדים רבים, ותרם לא מעט להאשמת המשטרה ברדיפה לא עניינית של אריה דרעי.
במהלך חקירתו, לא השיב אריה דרעי לשאלות חוקרי המשטרה, והעדיף "לשמור על זכות השתיקה". ה"שתיקה" הזו, לא פעלה מסתבר לטובתו, מאוחר יותר במשפט.
עם סיומה של החקירה, הכריזה המשטרה על גיבוש שני תיקים פליליים כנגד אריה דרעי. אחד מהם היה "התיק האישי", זה שעסק בחשדות כי אריה דרעי קיבל שוחד ששימש לקניית דירתו בירושלים. השני היה "התיק הציבורי", בו נאשם דרעי כי העביר כספים ממשרד הפנים תוך עקיפת הנהלים ובניגוד לחוק.
לאורך כל תקופת החקירה, שארכה כשלוש שנים, לא עזב אריה דרעי את כהונתו כשר הפנים. גם לאחר הגשת כתב האישום ביוני 1993 נותר דרעי בתפקידו וסירב להתפטר.
רק כמה חודשים מאוחר יותר, נאלץ אריה דרעי לעזוב את תפקידו, בעקבות עתירה לבג"ץ שהגישה התנועה לאיכות השלטון. הוא גם ויתר על חסינותו, וסלל בכך את הדרך להעמדתו לדין. הכללים שקבע אז בג"ץ בעניין המשך כהונתו של מי שהוגש נגדו כתב אישום, היו תקדימיים, ומכאן והלאה חלו על מקרים רבים נוספים.
לאורך כל תקופת חקירתו, ובהמשך לאורך המשפט עצמו, טענו אנשי ש"ס ומקורבי דרעי לרדיפה פוליטית ועדתית. "הצמיחה המזרחית המהירה מאיימת על האליטות, זוהי הסיבה האמיתית לחקירה ולמשפט" טענו דרעי ואנשיו.
הטענות הללו, שימשו מסתבר את ש"ס היטב במערכת הבחירות. הציבור הספרדי זעם, ובבחירות בשנת 1996 הציגה ש"ס גידול משמעותי בכוחה, לכדי עשרה מנדטים.
בתווך נקשר שמו של אריה דרעי בפרשיות נוספות. כך למשל בפרשה שנודעה בשם "בראון – חברון" אותה חשפה העיתונאית איילה חסון, נטען כי אריה דרעי ניסה להשפיע באופן בלתי כשר על מינויו של היועץ המשפטי לממשלה. רק הרשעתו של דרעי בשאר התיקים, ופרישתו מהחיים הפוליטיים, מנעו לבסוף הגשתו של כתב אישום נוסף בפרשה זו.
לאורך משפטו, החליף אריה דרעי מספר סנגורים, ביניהם עו"ד ד"ר יעקב ויינרוט, עו"ד דן אבי יצחק, והעו"ד נבות תל צור.
אולם למרות זאת, הורשע אריה דרעי לבסוף בשנת 1999 ב´תיק האישי´. כשבית המשפט קובע כי דרעי אשם בלקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים.
העונש אותו קיבל דרעי בבית המשפט המחוזי, נחשב אז לחמור במיוחד: ארבע שנות מאסר, בנוסף לקנס של 250,000 ש"ח.
גזר הדין הקשה, שהתקבל בהלם גדול בציבור המזרחי, נוצל היטב בידי אריה דרעי שהוביל את ש"ס בבחירות לכנסת ה-15.
השטח רתח, הציבור הספרדי זעם, והתוצאות בקלפי היו חסרות תקדים: 17 מנדטים לתנועת ש"ס. מהתוצאה עצמה אגב, לא זכה אריה דרעי ליהנות. הוא התפטר מתפקידו כיו"ר ש"ס, והותיר את 17 הח"כים תחת הנהגתו של אלי ישי.
אריה דרעי שערער על הרשעתו לבית המשפט העליון, לא הצליח להביא לזיכוי, אולם הקל במעט את עונשו, והוא קוצר בשנה אחת ל-3 שנים בלבד.
גם לאחר פסק דין זה, ניסה אריה דרעי בהמשך הדרך, לבקש דיון נוסף בעניינו. עיקר טענתו נגעה לאמינותו של עד המדינה יעקב שמואלביץ – ידידו לשעבר.
אריה דרעי טען כי הפרקליטות הסתירה מבית המשפט מסמכים הנוגעים להרשעותיו הקודמות של שמואלביץ בפרשיות הונאה בשווייץ. אולם בית המשפט לא קיבל את טענתו, וקבע, כי גם ללא עדותו של שמואלביץ, נותר הבסיס הראייתי להרשעה איתן.
עם הרשעתו הסופית בבג"ץ, החל אריה דרעי את מסעו אל הכלא. תחת הקריאה הבלתי נשכחת "הוא זכאי", שטף את הארץ מסע חסר תקדים של אהדה לאריה דרעי ושל האשמת הפרקליטות ובית המשפט ברדיפה עדתית.
שירי מחאה מיוחדים הולחנו, מודעות ענק הודבקו, הפגנות מחאה נערכו בכל פינה, דיסקים מיוחדים לצפייה הופקו כנגד השופטים, הכל במסגרת מחאה עממית מהגדולות שהיו בארץ.
ביום כניסתו לכלא, בחודש ספטמבר 2000, נערכו הפגנות המוניות בכל רחבי הארץ, שיירות מחאה התקבצו בואכה כלא מעשיהו, שם נערכה עצרת המונים לתמיכה באריה דרעי, עצרת שבראשה עמד הרב עובדיה יוסף עצמו.
.jpg)
אריה דרעי, שבתקופה קודם מאסרו עזב את העיסוק הפוליטי ודבק בעיסוק הרוחני, הרבה להתפלל. הוא התבודד ושהה זמן רב בקברי צדיקים בצפון, נסע לקבר רבי נחמן מברסלב שבאומן, ועסק רבות בלימוד תורה. תמונתו נכנס לכלא, כשבידיו ספר תורה קטן, הייתה זו שעיטרה את כותרות העיתונים ביום שלמחרת.
את המעמד ההמוני בפתח הכלא, ניצל אריה דרעי בכדי לסגור פינה נוספת. בפני קהל האלפים הוא ביקש סליחה מהגרא"מ שך זצ"ל, על שהפר את ההתחייבות הכתובה שנתן לו לשמוע בקולו, כאשר נכנס לממשלת רבין – על אף התנגדותו הנמרצת.
אגב, מכתב ההתחייבות אותו נתן אריה דרעי לרב שך, אותו מכתב שדרעי הפר את הנאמר בו, נושא את התאריך בו ניתן גזר דינו בבית המשפט. רבים ראו בזה סימן כי מדובר בעונש משמים על ה´קפידא´ שהייתה לרב שך כנגדו.
עם כניסתו של אריה דרעי אל בין חומות הכלא, לא עזב אותו קהל אוהדיו. מול חומות הכלא הוקמה "ישיבה" הנושאת את השם "שאגת אריה", והיא פעלה עד לתום תקופת מאסרו של אריה דרעי. שנתיים לאחר תחילת מאסרו, לאחר ניכוי שליש בשל התנהגות טובה.
לאחר שחרורו מהכלא, המשיך להתנהל כנגדו מה שכונה "התיק הציבורי". בסיום משפט זוכה אריה דרעי בארבעה מתוך חמשת סעיפי האישום, כאשר בגין הסעיף בו הורשע, ספג דרעי עונש של שלושה חודשי מאסר על תנאי, בנוסף לקנס כספי של 10,000 ₪.
מאז שחרורו, הפך אריה דרעי בשנים האחרונות למרואיין מבוקש ביותר, ואף ליקירם של חלק בלתי מבוטל בין אנשי התקשורת. רבים מאלו רואים בו כיום, את האיש המתון והפרגמטי, זה שבזמנו הייתה ש"ס פתוחה ומתונה הרבה יותר מזו של היום.
"זרקתם את אריה דרעי, קיבלתם את ישי. המחנה "הנאור" שהדיח את אריה דרעי מראשות ש"ס בואכה כלא מעשיהו, קיבל מפלגת ימין קיצוני ששונאת עובדים זרים וערבים" כתב בגעגוע גלוי העיתונאי אבישי בן חיים ב´מעריב´.
בשנים האחרונות הכריז אריה דרעי בהזדמנויות רבות, כי בכוונתו לחזור לעשייה הציבורית והפוליטית: "הייעוד שלי זה לחזור לפוליטיקה - אני מסתכל במראה ולא רואה קלון. הייעוד שלי הוא לחזור לחיים הציבוריים - פוליטיים ברגע שיוסר הקלון" אמר דרעי בראיון למרדכי לביא ברדיו קול חי.
במערכת הבחירות המוניציפאלית בשנת 2008 הודיע אריה דרעי על כוונתו להתמודד לראשות עיריית ירושלים. הוא פנה לבית המשפט, וביקש כי החוק שהאריך את תקופת הקלון (ושנעשה בעצם כנגדו), אינו חל עליו באופן רטרואקטיבי. אלא שבית המשפט פסק כי החוק חל עליו, וכי תקופת קולנו טרם תמה, וחסם בכך את הדרך להתמודדות על ראשות העיר.
בחודש ינואר 2010, הוגשה בכנסת הצעת חוק המונעת מאדם שהורשע בערב בפלילים לשוב ולכהן בכנסת. הצעת החוק זכתה לכינוי "חוק דרעי", בשל משמעותה העשויה למנוע את שובו העתידי של דרעי אל בין כתלי הכנסת.
לפי ההצעה, חבר כנסת או שר שהורשע בעבירה שעבר בזמן כהונתו כנבחר ציבור - ובית המשפט השית עליו עונש מאסר בפועל לתקופה של שנה ומעלה ונקבע שיש עם העבירה קלון, לא יהיה זכאי יותר לעולם להיבחר לכנסת או להתמנות לשר.
את הצעת החוק יזמה ח"כ ציפי חוטובלי (ליכוד). אליה הצטרפו חבר סיעתה, יו"ר ועדת הכנסת, ח"כ יריב לוין, וכן חברי הכנסת שלי יחימוביץ´ (העבודה) - שהיא יו"ר ועדת האתיקה - ומרינה סולודקין (קדימה).
ההצעה קובעת מפורשת כי החוק יחול גם על מי שהורשע טרם כניסת החוק לתוקף, כך שדרעי לא יוכל לטעון כי החוק אינו תקף לגביו.
ולמרות זאת, אריה דרעי לא נח. בהזדמנויות רבות הוא הצהיר כי בכוונתו לשוב לחיים הפוליטיים, אלא שלא כבעבר, דרעי מצהיר כי אין בכוונתו לשוב לש"ס, אלא להתמודד במסגרת תנועה שתייצג את כלל הציבור בארץ. "אני מנהיג אזרחי" הוא אמר בראיון ל´הארץ´.
לדברי מקורבי אריה דרעי, שאיפותיו כיום נמצאות גבוה הרבה יותר מאשר ייצוגם של מגזר ועדה כבעבר, והוא שואף ללב הקונסנזוס הישראלי, ולתפקידי הממשל הבכירים וההנהגה הישראלים ביותר, עד כדי כס ראש הממשלה.
בשנת 2012, לאחר הכרזת רוה"מ בנימין נתניהו על הקדמת הבחירות, שב אריה דרעי להנהגת תנועת ש"ס, לאחר הסכם מיוחד ש'בושל' בעזרתו של שר השיכון אריאל אטיאס.
במאי 2013, מונה דרעי על ידי הגר"ע יוסף ומועצת חכמי התורה של ש"ס לכהן כיו"ר יחיד של תנועת ש"ס.