אאא

גם אם לא מסכימים עם דרכהּ והערכים שבשמם עומדת ש"ס, אי אפשר שלא לכאוב היום. מול עיננו מתפרקת לחלקים קטנים של זעם, קטנוניות, ואיבות אישיות מפלגה שניסתה להיות אב ואם לציבור שחש במשך שנים מיותם. השאלה שחייבת להישאל היא איך שני האנשים האחראיים הללו, שכל אחד מהם בעל זכויות רבות בציבור הספרדי, הגיעו למצב שהם הולכים יחדיו ובנפש חפצה נגד האינטרסים של עצמם ושל הציבור שסמך עליהם?

גם אם הפילוג הזה הוא כורח המציאות, ואפילו הוא יגדיל את כוחו של הציבור החרדי-ספרדי, בדבר אחד רק לתמימים יהיה ספק - שורש הסכסוך הזה הוא אישי עד כאב. אי אפשר שלא היה לראות את זה בהתנהלות של שני האנשים הללו במהלך החודשים האחרונים, אך לא על כך יש לשפוט אותם לחומרה. שהרי גם דרעי וגם ישי בשר ודם הם, ואפילו הורים שאהבתם לילדיהם לא מוטלת בספק מגיעים לעיתים למצב שבו חייבים לאמר, לטובת הילדים, עלינו להיפרד. אך גם אותם הורים יעשו מאמצים עילאיים על-מנת לוודא שהפירוד לא יפגע בילדים. הם ישתדלו, כך יש לקוות, שהילדים לא יאשימו את מי מההורים בפרידה ויבהירו שהדבר נעשה אך ורק לטובת הכלל ולא באשמת אף אחד.

אך לא אחריות של הורים דואגים ראינו בתקופה האחרונה, אלא של הורים שיעשו כל מה שרק אפשר על-מנת לפגוע בצד השני, בלי לחשוב על ההשלכות הכבדות של מעשיהם. אם היו רוצים, היו עומדים דרעי וישי אל מול הקהל במסיבת העיתונאים אתמול, ומאחוריהם ה'מועצת'. עם לחלוחית בעיניהם ובלב כואב הם היו מודיעים לציבור שהם לא מצליחים להסתדר. הם היו אומרים אחד על רעהו שכל אחד מהם הוא איש טוב בפני עצמו שרוצה את טובת הציבור, אבל הם לא רואים את הדברים עין בעין ושהמחלוקת בלתי פתירה ולשם שמיים. הם היו מסבירים שהם יעבדו במשותף על-מנת שהציבור החרדי-ספרדי ירוויח מהמהלך, וחברי 'המועצת' היו סומכים ידיהם על שניהם ואומרים "אלו ואלו בנינו". אולי הם אפילו היו מציגים סקר או שניים, שמראה את הרווח העצום שטמון בפירוד. והכי חשוב, הם היו מתחננים, כל אחד לפעיליו ולציבורו שלא יעיזו לפעול באלימות או השמצות נגד הצד השני. לצערנו, לא זה מה שראינו. גם אם את הפירוק של ש"ס לא ניתן היה למנוע, את הגירושים המכוערים הללו היה אפשר לרכך.

את חוסר האחריות וההנהגה המשותפים שראינו בחודשים האחרונים אפשר כמובן לתלות לחלוטין בעזיבתו של מרן, ואת חוסר הנכונות של ההנהגה לנסות ולמלא את הריק שנוצר בעקבותיה. פעמיים בשבוע אחד הלכו, הן ישי והן דרעי, כנגד הנהגת החכמים ועשו להם רב במובן הרע ביותר של המילה. ראשון, עמד דרעי במסיבת עיתונאים יחד עם הרבנית בר-שלום והודיע על הקמתהּ של מועצת נשים בש"ס (כנראה בתמורה לתמיכתהּ של הרבנית בר-שלום). מועצה זו תתמוך ותחזק את מעמדן של הנשים החרדיות באקדמיה ואת מעמדן של הנשים בכלל, כאילו עמדתו של ראש מועצת חכמי התורה בנושא לא קיימת, וכאילו לא אסר על השתתפות נשים חרדיות באקדמיה. השני, היה אלי ישי, שהלך מרב לרב, אשכנזי כספרדי, על-מנת שיוכל לאמר שהוא מקים מפלגה בהתאם לדעתם של גדולי הדור, כאילו לא ברורה היתה דעתם של מועצת חכמי התורה – להם הוא הכפיף עצמו לכתחילה. גם אם הציבור (וגם אני באופן אישי) תומך בשני המהלכים הללו, איך על הדבר להיתפס בעיניהם של אלה שחונכו על אמונת החכמים? גם אם כל אחד מהמהלכים היה יכול לחזק את מעמדם הציבור הספרדי לאין שיעור, כיצד הדבר מסתדר עם האמונה ש"אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, תשמע להם"? גם אם הם בעלי פוטנציאל, שני המהלכים נעשו אך ורק בשל שיקולים פוליטיים ומבלי לראות את התמונה הרחבה, ועל כך כנראה יסבול הציבור.

הפירוד בש"ס יכול היה לטמון בחובו חיזוק משמעותי של הציבור החרדי, והוא אף היה משקף שינויים והתקרבות אמיתית שקיימת בינו לבין הציבור החרד"ל. אין זה סוד שישי ודרעי אינם חולקים את אותה השקפה בנוגע לנושאים רבים שבסדר היום הישראלי, ואין ספק שהם מייצגים בכך גם את הציבור שלהם. ישי היה יכול לנכס למפלגה חלק עצום של הציבור החרד"לי הימני, שהאינטרסים שלו והציבור החרדים כמעט זהים בתחומים רבים. דרעי היה יכול להשאיר בש"ס את הציבור החרדי בעל העמדות השמאלניות יותר. פירוד כזה אף היה משקף שינויים אמיתיים שמתרחשים בשני הציבורים שבשנים האחרונות הולכים ומתקרבים, וגורף את הכח האלקטורלי של שניהם. יותר מכך, ייתכן והמהלך היה מהווה דוגמא לאופן שבו מנהיגים לוקחים אחריות ושמים את טובת הציבור לפני טובתם האישית. אך למרות הרווח העצום שהיה יכול לבוא מהמהלך, ספק אם הדבר יקרה בעקבות איך שהתנהלו הדברים, ואם יקרה זה יהיה למרות התהלות זו ורק אם ישתפו המנהיגים פעולה בהמשך. לצערנו, כשציבור שבבסיס אמונתו נמצאת אמונת חכמים מאבד אדם בסדר גודל של מרן ואף אחד לא לוקח אחריות על העתיד, אחריתו מי ישורנה.