אאא

הם עלו לבימה בשקט, שני אברכים מצויים, מעוטרי זקן עבות, האחד תומך ש"ס נלהב, והאחר איש של אלי ישי בכל מאודו.

הם באו ל"עימות" פומבי, לא עימות של התלהמות וצווחות שווא, לא של סיסמאות ודמגוגיה זולה. אלא התנצחות רעיונית אינטלקטואלית כדרכם של בני תורה.

על ספסלי עץ ישנים ישבו מאות צורבים בעיניים פקוחות, יש שאחזו בידם קולמוסים ויש שכרסמו תפוח בקולניות, אך לכולם היה ברור שגורל העימות שמולם הוא שיכריע באופן סופי את השאלה האלמותית, למי להצביע?

קודם לפתיחת הוויכוח, אחזו המתמודדים זה בזקנו של זה, לפפו הזקנים היטב, ויהיו לאחדים בידם, ונשקום נשיקה עזה, למען ידעו הנוכחים כי את והב בסופה, וכל ויכוחם אינו אלא לשם שמיים.

ויפתח ה"שסניק" (רבי עמרם ועקנין הי"ו) את פיו ויאמר, אליך ידידי כאח לי, אשאל ממך מספר שאלות, וראה כהיום הזה כי אין בפיך מענה, וכל מעשיך ככסיל שוטף במלחמה, בגסות ויהירות, ודריסת כל היקר למרן זצ"ל.

ויענה ה"יחדניק" (ר' חלפון הכהן הי"ו) בקול גדול, אל יתהלל חוגר כמפתח, דבר כי שומע עבדך.

ויאמר רבי עמרם, הנה כבר נאמר שעם קשה עורף אנו גם אבותינו, אך לא נאמר בשום מקום, לא בתלמוד ולא במדרשות, כי עם מטומטם אנחנו, אדרבה ידועים אנו כעם חכם ונבון. והנה איך תרהיבו בנפשכם לומר שצועדים אתם בדרך מרן זצ"ל, (ובהזכירו זכר מרן געו כל העם בבכיה לרגעים ארוכים), כשבפועל משימים אתם פניכם בעזות בדרך עקלקלה אשר כל באיה לא ישובון.

1. הנה אתם מהלכים באפילה יד ביד עם מרזל ודומיו, דמתקראים "הימין הקיצוני", אשר דרכם כסל למו, בלאומיות יתירה, אשר רגב אדמה בודד שווה בעיניהם כפל כפליים מלומדי התורה, ושמו מצוות יישוב ארץ ישראל קודם לכל המצוות כולם. ופשוט הוא כי היא דרך הפוכה בתכלית ההיפוך מדרכו של מרן זצ"ל, ואם כדבריכם כי האחדות חשובה מן הכל, מדוע לא עשה מרן כמעשיכם מעודו ועד היום המר שנצחונו אראלים? וכי לא היה מרן חכם מחוכם כמותכם? לא היתה אהבת כל אחד מישראל תקועה בליבו?

2. ועוד אשאל ממך שאלה, ואציגה ברמזים ותן לחכם ויחכם. היאך הסרתם עול הזקנים מעליכם, וכפרתם בעיקרי הדת, להסיר מלכות מועצת חכמי התורה אשר הייתה מעודה ועד היום הזה שותפה למרן בכל החלטותיו? ולקחתם לכם לקצין וראש איש כלבבכם, אמנם איש צדיק וישר וירא אלוקים, אך פשוט שמרן זצ"ל דרך אחרת עימו, והראיה שלא צרף את ראש הישיבה חכם מאזוז למועצת החכמים זה עידן ועידנים. וביותר נשאלת השאלה על הגאון רבה של קרית ארבע היא חברון. והיאך לא הרהרתם שמא דרכיהם שונות בעבודת הא-ל? וכל אחד נתיבו יפלס במים עזים לעשות רצון אביו שבשמים בדרכו שלו.

3. הכלל, סיים ר' עמרם את דבריו, זכותכם לעשות כאשר יעלה במוחכם הקודח, אך אל תנכסו בשקר ומרמה את דרך מרן זצ"ל למפלגתכם, כי דרך חדשה פיתחתם, ותחבקו את המזרחי ורבניו, אשר מרן זצ"ל בכל כרכי יביע אומר לא ציטט אפילו אחד מהם! (מרבני זמנינו) לאמור אין סומכים על דבריהם לא בדבר הלכה, וק"ו בן בנו של ק"ו בענייני הנהגה. ומה תענו ליום דין בפני מלך גדול ונורא.

הס הושלך בקהל עת סיים השסניק נאומו, ויאחוז חכם חלפון בזקנו אשר פירורי שיירי מאכל (טפינה ארישה – חמין טוניסאי מתקתק) דבוקים בו, ויען בקול ענות חלושה ויאמר.

ידידיי ראו שאין אני רוצה להיגרר להשמצות, ולא יגררוני גרים גרורים להיגרר אחריהם, לפגוע באחדות הנפלאה שבקעה לה, אך להסיר לשון מדברת גדולות אשיב מעט מזעיר מאשר יש לי להשיב.

כי הנה פשוט לכל בר דעת שאלי ישי הוא אהוב נפשו של מרן, ובכל ספריו האחרונים מזכירו לשבח, "ידידי, בכל ביתי נאמן הוא" וכו', שבחים על גבי שבחים עין לא ראתה, וכן רבנו ראש הישיבה הוא ממשיך דרכו של מרן בכל מעשיו חפציו ותורתו. ועל כן אחר שהוברר לעיני כל מה דעת מרן זצ"ל על דרעי ודומיו בקלטת הנפלאה המרגשת כל נים מנימי נפש בר ישראל, פשוט וברור שדרכנו היא דרך המלך. מה גם שקלטות רבות לנו, כחול אשר על שפת הים לרוב, אשר אם נפרסמם, ועוד חזון למועד, ינועו אמות הסיפים, וישוב העולם לתוהו.

ואיך יעלה על הדעת להשליך לאשפתות ידידו אהובו של מלך, להשאירו עזוב ובודד בביתו, בוכה ומיילל כבתולה חגורת שק, וללכת אחר חצוף מחוצף אשר ... (ויהסוהו ההמון לאמור, כבר נשבעת בחיי ראשך לאמור לא אגרר).

ואשר למזרחי ורבניהם, רבנים טובים המה, והראיה שהרב דב ליאור זה גימטריה בדיוק 'הרב עובדיה יוסף', ולא דבר ריק הוא. (וינענעו כל העם בפליאה).

ואשר יש שמשווים אותנו לרבי אמנון ולאיש האמסלמי אשר שפכו קולות רבים לתהומות הנשיה, אין להשוות, ועל המשווה להביא ראיה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ואם אמור יאמר העבד, לו היה מרן מהלך עימנו בחיים חיותו, לא הייתם מעזים לעשות כדבר הזה? אף אנו נקהה את שיניו ונאמר לו, לא לנביאים לחם, ומנין לך זאת, ואדרבה שמח מרן עימנו משמי שמים, ורוצה בטובתנו.

ופתע פתאום הרים חכם חלפון ידיו לשמיים, ויפרוש כפיו ויזעק בקול גדול- "הנה עת דודות הגיע להחזיר עטרת תפארת יהדות טוניס המהוללה, כי עד עתה הנהיגונו מרבני בבל ומרוקו, ביד חזקה וזרוע נטויה, ושמונו כנוטרי הכרמים שומרי קישואים ומוכרי קדירות. וכעת חיה, חיי ראשי וחיי זקניי נוחם עדן, לא ננוח ולא נשקוט עד כי נשיב עטרת הטוניסאים אל המלוכה, וחלום חלמתי ופותר אין אותו ששאלתי מזקן אחד ששמע מאביו ששמע מאבי אביו ששמע מרוח בבית הקברות של ג'רבא, כלשון הזה ממש, טוניסאים הגיעה זמן גאולתכם".

ונחתם הדיון, ויתפזרו ההמון אחוזי שרעפים, בצער מהול בחשש על השתלהבות אש המחלוקת, "הלעץ היינו, לעמורה דמינו"? ועד עצם היום הזה לא הגיעו לכלל החלטה ברורה.

(הבהרה- הטור במקורו סאטירי, כל המוצא קשר בינו לבין המציאות, ישתה יין שרף וירווח לו).