לפני מספר שבועות הופיעה באתר אינטרנט קהילתי באנגלית של שכונת הר נוף הודעה על תוקף ילדים ידוע שעבר לשכונה. בהודעה נמסר להורים המודאגים כי על פי הוראת הרבנים נאסר שמו של התוקף לפרסום, אבל שכל אחד יעשה כפי שיורה לו רבו.
בערך באותה תקופת זמן החלו לפוץ שמועות בשכונת סנהדריה המורחבת בירושלים על תוקפי ילדים שעברו לשכונה, השמועות אמרו שמדובר באותם תוקפים משכונת נחלאות. אלו היו שמועות מגומגמות ומבלבלות, דיברו על כת, על רשת של תוקפים, על אישה שמנהלת את הכת הזאת, הורים סיפרו שהם מפחדים לשאיר את ילדיהם הקטנים ללא השגחה אפילו לרגע אחד קטן.
אפילו בעיתון לילדים של יתד נאמן הופיע סיפור מאת חיים ולדר העוסק ב"חוטפי ילדים". סיפור חינוכי שנועד ללמד את הילדים להתרחק מזרים ולספר להורים אם אדם זר התנהג אליהם באופן לא ראוי. אך האם הילדים אכן יכולים לסמוך על הוריהם בנושא הזה?
פרשיה איומה חדשה שהולכת ומתפרשת לעינינו לאחרונה מעידה שוב, בפעם המי יודע כמה, את תוצאותיה האיומות של ההשתקה וההסתרה. בקריית ספר התרבו תלונות על אדם מסויים, תושב העיר, אשר תקף ילדות קטנות, שוב ושוב. במקום לערב את המשטרה, החליטו הרבנים "להגלות" את אותו אדם לבני ברק. הוא הוחתם על חוזה שבו התחייב לקחת כדורים שימנעו ממנו לתקוף ילדים, ולא לחזור לקריית ספר.
אף אחד לא הודיע לתושבי השכונה בבני ברק על הסכנה האיומה שעומדת לפתחם. וכמובן, כמו בכרוניקה ידועה מראש, אותו תוקף ידוע המשיך בתקיפות גם בעיר בני ברק, עד שלאחרונה, אחרי מקרים רבים של תקיפות, סוף סוף התלונן אחד מהאבות של הילדות המותקפות למשטרה, והתוקף נעצר.
כל הורה שקורא את הדברים הללו מתחלחל ומזדעזע. זהו אחד הפחדים האיומים ביותר. הילדים הקטנים והטהורים שלנו. איך נוכל לשמור עליהם שלא יפגעו בהם?
ובכל זאת, למרות הזעזוע, ולמרות התיעוב והפחד, אנחנו עדיין לא מסגירים את התוקפים הללו למשטרה. שוב ושוב אנחנו כקהילה נופלים בפח הזה של - "הוא ישתנה" ו"מה יהיה עם המשפחה שלו?", "איך אפשר לשתף פעולה עם המשטרה" ו"זה מוסר".
הילדים הקטנים שלנו סומכים עלינו שנגן עליהם, ואנחנו מתירים את דמם כאשר אנו נותנים חסות לתוקפי ילדים להסתובב בתוכינו באין מפריע. ולמרות שישנם רבנים רבים שמורים באופן חד משמעי למסור אדם כזה למשטרה, אנשים עדיין חוששים מההשלכות. עדיין אנשים מעדיפים שלא לספר. לא להתלונן.
אז לאנשים אלו שאינם פונים למשטרה למרות שהם יודעים על תוקפי ילדים שמסתובבים בינינו -
דעו לכם שדם הילדים הקטנים והטהורים הללו על ידיכם. כל ילדה וילד, שמעתה יצטרכו ללכת לטיפולים נפשיים מיוחדים - הוא על מצפונכם. כל משפחה ומשפחה שמזדעזעת ונשברת בגלל שהילד שלהם נתקף - היא על מצפונכם. כל אמא שבוכה, כל אבא שבור ומרוסק - הם על מצפונכם. על מצפונכם. על מצפונכם.
על מי אתם מרחמים? על מי אתם מגוננים? האם מותר לסכן את נפשות הילדים התמימים בגלל הרצון שלכם לגונן על אדם שכבר פשע?
האמת חייבת להיאמר. כל איש מקצוע שמתמצא בנושא יצהיר בפניכם את העובדה הבסיסית הבאה: אדם שתוקף ילדים מועד לעשות זאת שוב ושוב ושוב.
אל תגידו "הוא ישתנה", אל תאמינו להבטחות, אל תאמינו לסיפורי "נפלתי, וזה לא יקרה שוב". מדובר באנשים בעלי הפרעה נפשית ובעיות קשות מאד של שליטה עצמית בנושא. האם הייתם מאמינים לאלכוהוליסט שמבטיח וחותם לכם שהוא "לא ישתה אלכוהול יותר"?
לכו למשטרה. לכו להתלונן. כל תוקף שנעצר הוא פחות ילדים שנתקפים. זוהי משוואה פשוטה.
הפיצו את הדברים הללו לכל מכריכם. שידע כל אדם שמכיר תוקף כזה ומתלבט אם ללכת למשטרה, התקיפה הבאה תהיה על המצפון שלך. אל תגיד "ידינו לא שפכו את הדם הזה".