לשון הרע הוא איסור מדאורייתא הכולל בתוכו גם איסורי לא תעשה וגם מצוות עשה. החפץ חיים בפתיחה לספרו מונה את איסורי הלאו ואת מצוות העשה שמספר לשון הרע עובר עליהם.
מלבד איסורי ומצוות התורה, מצינו במדרשים ובגמרא התייחסות להשפעה הרוחנית השלילית שמספר לשון הרע עשוי להשית על עצמו, כגון דברי הגמרא (ערכין טו:) שכל המספר לשון הרע נגעים באים עליו.
בהמשך הסוגיא (ערכין טו:) אומרת הגמרא שעוון לשון הרע שקול לעוונות של עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים וביאר העיון יעקב שאומנם בדיני אדם אין המספר לשון הרע נענש על ידי בית דין, כפי ששופך דמים נענש, אך בדיני שמים חומרת עוון לשון הרע שקולה לשלושת העבירות החמורות של עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. (לפירוט נרחב של מאמרי חז"ל עיין בחפץ חיים שמירת הלשון)/
אחד המאפיינים למניע של לשון הרע, הוא הרצון לגנות את הזולת מבלי שדבר הביזוי יגיע לידיעת האדם המוכפש. רש"י על הפסוק "ארור מכה רעהו בסתר" (דברים כז כד) מבאר כי קללה זו מתייחסת למספר לשון הרע, אשר אינו עומד מול חברו בכדי להילחם בו, אלא הוא בוחר להכות בחבירו בהיחבא ומתוך המסתרים, על ידי הפצת דברי גנאי ללא ידיעתו.
(החפץ חיים בהקדמה לספרו כותב כי ברכות התורה ושפע רב נמנעים מן האדם בגין עבירת לשון הרע, אשר הקב"ה מכנה אותו ארור וממילא הוא אינו מבורך ואינו מקבל את השפע והברכות)
לאור זאת כאשר העיסוק בגנות הזולת מגיע מתוך מניע טהור שאין בו רצון לבזות או לגנות, אלא יש בו מוצא אחרון של ממש בכדי לפתור בעיה או נזק, אזי ישנם מצבים בהם יהיה מותר בהיקף חלקי לספר לשון הרע.
הגמרא (בבא בתרא לט.) דנה באופן המחאה על גזלן אשר תפס שדה שאיננה שלו. אחת מהשאלות בסוגיא עוסקת בפני כמה אנשים יש לקיים את המחאה. יש שיטות הסוברות כי גילוי הדעת וזעקת הגזילה, צריכים להתקיים בפני שלושה אנשים.
בסיס הטיעון לקיום מחאת הגזילה בפני שלושה אנשים, נלמד מהלכות לשון הרע. הגמרא (ערכין טו:) אומרת כי דברי גנאי שנאמרים בפני שלושה אנשים, אין המספר עובר על איסור לשון הרע. (בביאור דין זה נחלקו הראשונים בסוגיית הגמרא ערכין טו: , להלכה ישנם כמה תנאים מצטברים אשר רק בהתקיימם, פעמים יהיה מותר לספר לשון הרע בפני שלושה אנשים).
רבינו יונה (בבא בתרא לט:) מבאר כי היתר לשון הרע בפני שלושה אנשים, עוסק אך ורק בדברי גנאי שיש היתר הלכתי לאומרם. כגון בעבירות שאדם עושה במזיד או שהוא פוגע בממון הזולת בכוונה תחילה, וזאת למרות שדיברו על ליבו ועשו כל שניתן בכדי להניאו ממעשיו ולהחזירו לדרך הישר.
במקרים אלו ניתן לספר את קלקול דרכיו וזאת רק מתוך כוונה להרחיק אנשים מסביבתו הרעה או מתוך כוונה להשפיע עליו לשוב בתשובה ולדרך הישר. לשם כך ניתן לעסוק בגנות הזולת בפני שלושה אנשים, למרות שדבר אשר מתפרסם בפני שלושה עשוי להתפרסם בהיקף רחב יותר.
פרסום בפני שלושה בדרך כלל מופץ ומתפרסם לרבים, מפני שכל אחד מהשלושה מספר את הדברים לחברו הקרוב, וחברו הקרוב מספר את הדברים לעוד חבר וכך הדברים מקבלים תהודה ומתפרסמים ברבים.
לאור זאת מובן מדוע גם את זעקת הגזילה והמחאה על גניבת השדה, יש לקיים בפני שלושה אנשים ולא בפני שניים, משום שדין חברא לחברא אית ליה (חבר מספר לחבר וכו') נאמר רק כאשר העניין סופר לשלושה אנשים ביחד, אחרת הדברים מוגדרים כסוד ובדרך כלל השומע ינצור את הדברים בליבו ולא יפרסמם כלל.
בשערי תשובה סימן רכא מרחיב רבינו יונה את הסברו על היתר לשון הרע לצורך תועלת, וכותב כי פעמים ניתן לספר על גזילה עושק נזק וכדו' שהזולת גרם. תנאי ההיתר המרכזי הוא הצורך בתועלת, רק כאשר הדברים נאמרים מתוך צורך לפתרון הבעיה או דבר העבירה.
במשך דבריו מבאר הרבינו יונה, כי כפי שהתורה מורה לעד אחד להעיד בבית הדין, למרות שעדות עד אחד איננה מחייבת את הנתבע בתשלום, אך מאחר שעדות עד אחד מחייבת את הנתבע בשבועה ועל ידי כך ניתן יהיה לברר את האמת, יש לעד יחיד להעיד בבית הדין, כך לצורך תועלת ובלית ברירה אחרת, יהיה מותר לאדם שהוא עד אחד לספר על גנות הזולת לצורך תועלת.
מתוך דברי הרבינו יונה מבאר החפץ חיים בהלכות לשון הרע כלל י' כי היתר התועלת הוא מאוד מאוד מצומצם ומורכב, משום שהיתר התועלת מבוסס על דין עדות עד אחד, ממילא ברור כי היתר התועלת יחול רק כאשר המספר את דברי הגנאי ראה בעצמו את המעשה בבירור ובדקדוק.
כמו כן ברור כי אסור לעד המעיד להכניס נופך עצמי או פרשנות בתוך דבריו, אלא דין העדות מחייב להציג את הדברים בדיוק מוחלט, כפי שהדברים התרחשו בפועל וללא כל תוספת או השערה.
בנוסף היתר התועלת מוגבל רק לסיפור לשון הרע לצורך תיקון הנזק או השבת הגזילה וכדומה, אך אם לעיסוק בגנות הזולת מצטרף גם רצון פנימי להעניש, לבזות או ליהנות מקלונו ומגילוי מעשיו הקלוקלים של הזולת, אזי ברור כי אין להתיר לעבור על איסור דאורייתא של לשון הרע, משום שההיתר מוגבל אך ורק לצורך ולתועלת מבלי כל כוונה נוספת.
החפץ חיים בהלכות לשון הרע כלל י' מפרט את שבעת תנאי ההיתר לסיפור לשון הרע לתועלת:
1. ראיית המעשה בעצמו ולא שמיעה על האירוע מאחרים.
2. בדיקה שאכן המעשה הוא אסור, פעמים הרואה איננו מכיר את מכלול הרקע והשתלשלות המאורעות וממילא הוא איננו יודע מה קדם למעשיו של מי שנחשד בפגיעה או בעשיית נזק לזולת.
3. ניסיון תיקון העוול או הנזק באמצעים אחרים, כגון על ידי תוכחה או דיבור על לב הפוגע.
4. בחינת צעדים נוספים שייתכן ויובילו לתיקון העוול ללא פרסום גנות על הזולת.
5. סיפור דבר המעשה בדיוק מלא וללא הוספת כל פרט או השערה וכדו'.
6. כוונה מוחלטת וטהורה שסיפור דבר הגנות נעשה לתועלת וללא כל שנאה או הקפדה על הפוגע/מזיק.
7. יש לוודא כי פרסום דבר הגנות לא יגרום לעושה דבר העוול נזקים נוספים או פגיעה נגזרת. לפני סיפור דבר הגנות יש לבדוק כי התועלת שתושג תוביל לתיקון הנזק או העוול אך לא תוביל תוך כדי כך לגרימת נזקים לעושה דבר העוול. אין היתר להציל ממון או להרחיק נזק באמצעות גרימת נזק לאחרים, גם אם הוא האיש הפוגע.
בעז"ה בשבוע הבא יפורטו תנאי ההיתר ומצבים נוספים שבהם יהיה מותר להפיץ גנות על הזולת.