מעיינים בפרשה

מאבק יעקב ועשיו ומהותם

על מאבק יעקב ועשיו שעומד במרכז הפרשה, ומה הקשר לכוחו של הדיבור? הרב אברהם בליקשטיין מגיש מאמר מרתק לפרשת השבוע. מדפיסים בערב שבת ולומדים בשבת (יהדות)

יצחק דוחה את עשו ((ציור: ג'וטו די בונדונה))

א - מאבק מתחילת דרכם

'וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ' (בראשית כ"ה, כ"ב)

בפרשת השבוע אנחנו למדים על המאבק שבין עשיו ליעקב אבינו. המאבק מתחיל עוד במעי אמם, ולכאורה ככל שהם גדלים המאבק הולך וגדל.

ב - מאבק יעקב ועשיו כבר מתחילת דרכם

וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה (שם כ"ח, ל"ג)

אחד המאבקים הבולטים ואולי החשוב שביניהם מובא בפרשה - בהרחבה ובפירוט רב - בעניין נטילת הברכות שרצו עשיו ויעקב לקבל מאביהם - יצחק אבינו.

התורה מתארת ומפרטת את השתלשלות הארועים. בתחילה מובא על חילוקי הדעות לכאורה שבין רבקה לעשיו בעניין מעלת הבנים (בראשית כ"ה, כ"ח): 'וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב', אחרי כן התורה מתארת את עסקת מכירת הבכורה (שם, כ"ט-ל"ד), ולאחר מכן (להלן בפרק כ"ז) מובא בהרחבה ובפירוט על עניין הברכות שברך יצחק אבינו את יעקב ואת עשיו: '(שם) 'וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וכו', וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל עֵשָׂו בְּנוֹ וכו' וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ וכו', וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וכו' וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ וכו'.

יעקב, בשמוע את דברי אמו נבהל וחושש שמא ירגיש יצחק שהוא יעקב ולא עשיו ותיהפך לו ח"ו הברכה לקללה, לכן כשהלך להביא את גדיי העיזים לקחה רבקה את העורות שלהם והלבישה לו על ידיו ועל חלקת צואריו, ואז בא יעקב "מחופש" עם העורות לאביו יצחק ומבקש את הברכות.

קושיית הרמב"ן איך לא חשש מקולו השונה?

והנה על עניין ה"התחזות" של יעקב אבינו מקשה הרמב"ן (שם, י"ב), וז"ל: "אולי ימשני אבי, אין הטעם שימושהו להכיר אותו, אבל אמר אולי יקרב אותי אל עצמו לנשק לי או לשום ידו על פניי, כדרך חבת האב על בנו וימצא במישוש שאני חלק. ואני תמה, איך לא פחד מהיכר הקול, וכל בני אדם נכרים בקולם, כמו שאמרו רבותינו (גיטין כ"ג) היאך סומא מותר באשתו, והיאך בני אדם מותרין בנשותיהן בלילה, אלא בטביעות עינא דקלא. ואם סתם בני אדם מכירין כן, מה יהיה ביצחק, החכם והבקי להכיר בין בניו, שתהיה לו באמת טביעות בקול אולי היו האחים האלה דומים בקולם". אכן קושיה חזקה היא, מה הועילו עורות גדיי העיזים, הרי אם יעקב רוצה להסתיר את עובדת התחלפותו בעשיו אחיו, הרי עדיין יעקב אביו עלול לזהות אותו על פי קולו המיוחד לו!

ויש מתרצים, שכיון שהיו תאומים יכול להיות שקולם היה מן הסתם דומה מאוד גם כן. (עיין רשב"ם שכתב וז"ל: "לפי שתאומים היו היה קולן דומות קצת זה לזה ולכך טעה יצחק בקולו מאחר שמצאו איש שער על צוארו"). והרמב"ן מתרץ, שאולי יעקב שנה את קולו כקולו של אחיו, וכפי שיש בני אדם שיודעים לעשות כן. וז"ל (שם): "ולכך אמרו (ב"ר, ס"ה י"ט) כי הקול קול יעקב, דבריו, שמדבר בלשון רכה ומזכיר שם שמים, או שהיה משנה קולו לדבר כלשון אחיו, כי יש בבני אדם יודעים לעשות כן". כלומר, שבאמת היה לעשיו קול שונה משל יעקב, קול יותר "גס", אבל יעקב היה "חקיין" טוב והכיר בקולו של עשיו, וידע לחקותו היטב.

כיצד זיהה יצחק: "הקול קול יעקב"

ויש להבין את דברי הרמב"ן, הרי ממה שהתורה מתארת בפגישת יעקב אצל יצחק לא משמע כדבריו שיעקב חיקה את קולו של יעקב, שהרי כתוב שכששמע יצחק את יעקב התפלא כמו שכתוב (שם, כ"ב): 'וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו', הרי שיצחק מיד הרגיש בקולו השונה של יעקב למרות שמישש את ידיו.

אמנם רש"י מבאר שם, שיצחק אמר "הקול קול יעקב" לא משום שזיהה את טביעת קולו, כי באמת יכול להיות שהצליח יעקב לחקות את קולו של עשיו וכדברי הרמב"ן, אלא אומר רש"י: "שמדבר בלשון תחנונים - קום נא, אבל עשו בלשון קנטוריא דבר - יקום אבי!" עכ"ל רש"י.

הרי, שזיהוי קולו של יעקב לא היה לפי טביעות קולו הטבעית אלא על פי דפוס דיבורו העדין והמיוחד, וכפי שהתורה מתארת את אופן פנייתו של יעקב לאביו לאביו: 'עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי, קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ', וכן: 'וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹקֶיךָ לְפָנָי', וכי מה לו לעשיו ולהזכיר שם שמים, אלא בזה שהזכיר התחיל יצחק אבינו לחשוד שמא אין הוא זה עשיו אלא יעקב. ולכן העמיד את יעקב במבחן וביקש ממנו: 'גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא', שכן עשיו לא מדבר באופן כל כך עדין. ובאמת, כשהגיע לבסוף עשיו, התבטא ואמר בלשון בוטה וללא גינוני כבוד כפי שעשה יעקב, ואמר: 'וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ', ואין הוא מזכיר לא "לשון תחנונים" ולא לשון הכנעה וכבוד כמו שעשה יעקב, אלא מיד "יקום אבי ויאכל" בלשון ממהרת וחסרת סבלנות.

מדוע לא שינה יעקב את אופן דיבורו כעשיו?

ויש להקשות, הרי אם יעקב אבינו השתדל להדמות לעשיו; ולשם כך התחזה לו בהנחת עורות גדיים על ידיו ועל חלקת צואריו, והוא גם פונה לאביו ואומר: 'אֲנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרְךָ עֲשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלַי' - הרי שהוא מאוד רצה שאביו לא יזהה אותו כיעקב אלא כעשיו, ואם כן מדוע פנה אליו בלשון עדינה ובתחנונים כפי שהוא - יעקב - רגיל לדבר, הרי היה צריך להעלות על דעתו שאביו היה אמור מיד לחשוד שאין הוא עשיו אלא יעקב בנו ה"איש תם יושב אוהלים", ואם כן היה צריך גם להשתמש באופן דיבורו ה"גס" של עשיו?

מדוע לא עידן עשיו את דיבורו בפנותו לאביו?

ואותה קושיה ניתן להקשות גם על עשיו, הרי עשיו מאוד רצה והשתוקק לקבל את ברכת אביו, ויצא בעצמו לצוד ולעשות מטעמים, ולא התייאש מהעיכובים שהיו לו בדרך, כפי שחז"ל מביאים שבא לגנוב את בגדיו החמודות שגנב נמרוד מאדם הראשון, וגם לא נקראו לפניו מייד גדיי עיזים לצידו; ולמרות הכל השתדל מאוד להגיע לפני אביו עם המטעמים כדי לקבל את הברכות; אם כן מדוע הוא פנה אליו בלשון קשה, הוא היה לכאורה צריך לפנות אליו בלשון עדינה ומתחננת כדי לרצות את אביו ו"להוציא" ממנו את המקסימום!!

מדוע נקרא "אדום" על שם העדשים ולא נרמזה רשעותו לדורות בגין העברות שעבר באותו היום?

ועוד יש לשאול, שכן בעניין מכירת הבכורה ליעקב מתארת התורה את התנהגותו המוזרה של עשיו: 'וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה: ומבאר רש"י: "הלעיטני - אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה, כמו ששנינו אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו". ועל מה שאמר "מן האדום האדום הזה" אומר רש"י "עדשים אדומות", כלומר שעשיו פונה בשפה גסה וקצרת רוח ולא הזכיר אפילו את שם התבשיל אלא את צבעו בלבד כאומרו: "תן כבר את הדבר האדום הזה", בזלזול ובבוטות. והתורה אומרת שבגלל גישתו המזלזלת נקרא שמו לדורי דורות "אֱדוֹם" לגנאי!

וגם על זה יש להקשות, מדוע התורה מצאה לגנותו לדורי דורות על שהוא אמר: "מן האדום האדום הזה", והרי באותו יום עשה כמה וכמה עברות חמורות ביותר (עיין ב"ב ט"ז ע"ב)[1], וכמו שאומר תרגום יהונתן בן עוזיאל: "וּבְהַהוּא יוֹמָא דְמִית אַבְרָהָם בָּשִׁיל יַעֲקֹב תַּבְשִׁילֵי דִטְלוֹפְחֵי וַאֲזַל לְנַחֲמָא לְאָבוֹי, וְאָתָא עֵשָׂו מִן בָּרָא וְהוּא מְשַׁלְהֵי, אֲרוּם חֲמֵשׁ עֲבֵרְיַן עֲבַר בְּהַהוּא יוֹמָא - פְּלַח פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה, שָׁפַךְ אַדְמָה זַכְיָא, וְעָל עַל עוּלֵימְתָּא מְאַרְשָׂא, וְכָּפַר בְּחַיֵי עַלְמָא דְאָתֵי, וּבְזָא יַת בְּכֵירוּתָא" (תרגום: "באותו יום שמת אברהם, בישל יעקב תבשילים של עדשים והלך לנחם לאביו, ועשו בא מן השדה והוא עייף, כי חמש עברות עבר באותו היום - עבד עבודה זרה, שפך דם נקי[2], בא על נערה מאורשה, כפר בחיי עולם שיבוא וביזה את בכורתו); מדוע, אם כן, התורה הזכירה את גנותו בדבר "פעוט" לכאורה ביחס לכל העברות שהוא עבר?! לפחות היו קוראים לעמו של עשיו "עייף" על שם אותם עברות שרמוזות במילה "עייף" שבתורה!

מהותו של עשיו

והנה צריך להבין את מהותו של עשיו. הנה התורה אומרת: 'ויבז עשיו את הבכורה' - מדוע באמת עשיו "בז" לבכורה? וגם מדוע יעקב רצה כל כך לקנות את הבכורה של עשיו, מה היתה הנ"מ שלו בדבר זה.

והנה מבארים רבותינו הראשונים (האבן עזרא והרמב"ן) בפירושם על התורה - לדעת האבן עזרא עשיו בז לבכורה כי לא היה לו מה לירש מאביו שלא היה לו ממון[3], והרמב"ן האריך להקשות עליו כי הוכח מדברי המדרשים שהיה יצחק עשיר גדול ובעל כבוד רב מצד משפחתו וסביבתו, ועל כן ביאר באופן שונה שהוא ראה שאין לו אריכות ימים מאחר שמתעסק עם חיות מסוכנות בצידו[4] ושמא ימות לפני אביו[5].

טעם נוסף לבזיון עשיו את הבכורה הוא גופא אותה סיבה שרצה יעקב מאוד את הבכורה מובא ברש"י.רש"י מביא את דברי המדרש בבראשית רבה: "מה ראה יעקב שנתן נפשו על הבכורה, דתנינן עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות לעבודה בבכורות, ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות לעבודה בכהנים. אמר יעקב אבינו, יהיה רשע זה עומד ומקריב?! לפיכך נתן נפשו על הבכורה". ומשום אותה סיבה חשש עשיו מלמות, כי דיני הכהונה וההקרבה רבים הם ומי יכול לעמוד כנגדם וענשם, אמנם טין לך ביזיון יותר גדול מלדחות את ההזדמנות להיות זה שמקריב ועי"כ מתקרב להקב"ה.

רואים מכאן, שכל התכלית והמהות של עשיו היה עניין של "בזיון" וזלזול, ולא רצה יעקב שמי שיש בו "בזיון" ו"זלזול" יעמוד ויקריב קרבנות בשביל הקדוש ברוך הוא, ויהיה השליח של עם ישראל בעבודה זו של הקרבת קרבנות, כיון שבכל מהותו הוא "בזיון" ולא מייחס שום חשיבות לדברים האמיתיים.

הפסד בקרב לטובת נצחון במלחמה כולה

יתר על כן - אחד מתלמידיו של רבי יצחק הוטנר[6] זצ"ל כותב לרבו מכתב בו קובל בפניו שאינו יודע מה לעשות ואיך להתגבר מול ריבוי הנסיונות שפוקדים אותו ושהיצר הרע לא נותן לו מנוחה, והוא אינו מצליח לגבור עליו בכל נסיון ונסיון, והוא כבר מגיע על סף יאוש לאור העובדא שהוא נופל ברשתו של היצר כל כך הרבה פעמים.

ענה לו רבי יצחק הוטנר שימצא תשובה, עידוד וחיזוק - למשבר בו הוא נתון - בדברי פרשתנו פרשת תולדות. הוא ציטט לו את הפסוק: 'ויתרצצו הבנים בקרבה' ואת ביאור רש"י שמביא את לשון המדרש שהוא לשון ריצה, שכשהיתה עוברת על פתחו של שם ועבר היה (יעקב) מפרכס לצאת, ובד בבד כשהיתה עוברת על פתחי עבודה זרה היה (עשיו) מפרכס לצאת, וכשראתה כך: 'ותאמר אם כן למה זה אנכי! ותלך לדרוש את ה'' - אמרה רבקה, מדוע אני מתאוה ומתפללת על ההריון בכלל, וכי בשביל שיהיה לי בן כל כך הפכפך?! לכן הלכה לבית מדרשו של שם שיגיד לה מה תהא בסופה. כלומר, בתחילה רבקה לא ידעה שיש לה תאומים, וחשבה שיש לה בן אחד הפכפך שמפרכס לצאת שעה שהיתה עוברת בפני בתי מדרש בה בשעה שהיה מפרכס לצאת כשהיתה עוברת בפני בתי עבודה זרה, ולא רצתה בן שיש לו "פיצול אישיות" שמתאוה לשני הפכים תכליתיים! לכן רצתה לשמוע מִשֵּׁם שיאמר לה "מה תהא בסופה". והיינו, שכשם שבכל מלחמה יש מערכות וקרבות שונים, וידוע מראש שניתן לקחת בחשבון שיהיו אי אלו קרבות שבהם אפשר להפסיד, אבל העיקר הוא לראות מה יצא בסופה של המערכה ושל המלחמה. וזו התשובה שהיא קיבלה מבית מדרשו של שם, שבאמת יש לה שני תאומים, ואחד ידבק בעבודה זרה בתכליתו ובמהותו, אבל עדיף להפסיד את דרכו של ילד אחד ולהרויח עולם מושלם ויציב מהאחר, ובדאי שזה עדיף על פני ילד אחד הפכפך!

מכאן אמר לו רבי יצחק הוטנר לתלמידו, דע לך! אמנם אתה לפעמים נופל, אבל אין זה מענייננו לספור את ה"נפילות" ואין זה עיקרה של המערכה כולה, כי צריכים לקחת בחשבון שגם במלחמת היצר מפסידים בקרבות מסויימים ויש לתת את כל מעיינינו בנצחון הסופי של המלחמה כולה.

אדום ע"ש מהותו- ולא ע"ש כשלונות זמינים

עשיו לא היה כך. הנה רואים שהוא עשה עברות חמורות ביותר, הוא בעל נערה המאורסה, עבד עבודה זרה, כפר בחיי העולם הבא ועוד, אבל אין זה עדיין מלמד את מהותו של עשיו, כי "נפילות" יכולות להיות לכל אחד, ועדיין אין זה מכריע את המלחמה כולה. "שם" ו"כינוי" לדורות נמדד על פי מהותו, פנימיותו ותוכנו של אדם, ואת זה אנו מוצאים באופן דיבורו של האדם. אם אדם מאבד את עשתונותיו בראותו מאכלים ומסוגל לדבר בלשון זולה ובזויה: "הלעיטני", וכמו שמבארים שאמר ליעקב שהוא מוכן לגמור את כל הסיר כולו כמו בהמה, כמו גמל, באופן שיעקב ישפוך את הסיר כולו לתוך פיו הפעור של עשיו, והוא באמת התכוון לזה!! "על קרא שמו אדום" - לדורי דורות!

"ויבז עשיו את הבכורה" - מהותו של עשיו היא לבזות את הדברים החשובים ביותר ולהחשיב את הדברים הבזויים ביותר. את הבכורה הכל כך חשובה הוא מוכן ללוותר בעבור נזיד עדשים, כי הנזיד הבזוי היה בעיניו חשוב יותר מהבכורה החשובה.

מה היתה הקפדתו של רבי יוחנן על ריש לקיש?

ואת זה אנו למדים גם מהמעשה המאוד מחריד - שהיה בין רבי יוחנן וריש לקיש - המובא בגמ' בבא מציעא פ"ד ע"א. הנה ידוע, שריש לקיש היה ראש הלסטים, ורבי יוחנן ראה אותו חוצה את הנהר ושכנע אותו להשקיע את כחו ואת התמדתו בלימוד התורה, וכך נעשה לגיסו ולחברותא שלו, ועשה ממנו רבי יוחנן "גברא רבא". וז"ל הגמרא: "יומא חד הוה קא סחי רבי יוחנן בירדנא, חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה. אמר ליה, חילך לאורייתא! אמר ליה, שופרך לנשי! אמר ליה אי הדרת בך יהיבנא לך אחותי דשפירא מינאי. קביל עליה. בעי למיהדר לאתויי מאניה ולא מצי הדר. אקרייה ואתנייה ושוייה גברא רבא. יומא חד הוו מפלגי בי מדרשא: הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל יד ומגל קציר - מאימתי מקבלין טומאה? משעת גמר מלאכתן. ומאימתי גמר מלאכתן? רבי יוחנן אמר, משיצרפם בכבשן. ריש לקיש אמר, משיצחצחן במים. אמר ליה: לסטאה בלסטיותיה ידע! אמר ליה, ומאי אהנת לי, התם רבי קרו לי, הכא רבי קרו לי! אמר ליה, אהנאי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה! חלש דעתיה דרבי יוחנן (בעקבות הויכוח שכך אמר לו ריש לקיש), חלש ריש לקיש (נפל למשכב ונעשה שכיב מרע). אתאי אחתיה, קא בכיא, אמרה ליה עשה בשביל בני! אמר לה: 'עזבה יתומיך', אני אחיה. עשה בשביל אלמנותי! אמר לה: 'ואלמנותיך עלי תבטחו'. נח נפשיה דרבי שמעון בן לקיש (מהקפידא של רבי יוחנן), והוה קא מצטער רבי יוחנן בתריה טובא. אמרו רבנן, מאן ליזיל ליתביה לדעתיה, ניזיל רבי אלעזר בן פדת דמחדדין שמעתתיה. אזל, יתיב קמיה, כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן אמר ליה תניא דמסייעא לך. אמר: את כבר לקישא בר לקישא? כי הוה אמינא מילתא הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא ומפריקנא ליה עשרין וארבעה פרוקי וממילא רווחא שמעתא, ואת אמרת תניא דמסייע לך, אטו לא ידענא דשפיר קאמינא?! הוה קא אזיל וקרע מאניה, וקא בכי ואמר: "היכא את בר לקישא! היכא את בר לקישא!" והוה קא צוח עד דשף דעתיה [מיניה]. בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה".

הנה אמנם אין לנו הבנה והשגה במדרגתו העצומה של רבי שמעון בן לקיש, אבל יש לנו על כל פנים ללמוד ממעשה זה, שרבי יוחנן הקפיד על ריש לקיש על צורת הדיבור של ריש לקיש, שפנה אליו בצורה שאיננה מתאימה למדרגה העליונה אליה הגיע, ולבוא ולומר בהתרסה "מה הועלת לי?" בה בשעה שריש לקיש עבר מקצה השפלות לרום המעלה?! וזכית להיות מהאמוראים הגדולים, ויודעי דת ה'!! זכית להיות ממוסרי התורה בשרשרת הדורות!! אמירה שכזו יש בה "בזיון" ועל כך היתה הקפדתו של רבי יוחנן. כך גם עשיו: "ויבז עשיו את הבכורה". עשיו היה כל כולו היה "בז" לדברים החשובים. ועל פי זה יתורצו היטב הקושיות הראשונות בהן פתחנו.

מהות האדם ניכרת לפי אופן דיבורו

הנה עיקר הבזיון של עשיו היה בפיו. המדרש במשלי אומר: 'כמצרף לזהב וככור לכסף - ואיש לפי מהללו'. (המצרף הוא כלי העבודה שהצורפים עובדים בו לזהב, והכור הוא כלי העבודה בו היו הצורפים עובדים לכסף). אם רוצים לדעת הצורפים את מהותו ואת ערכו של הזהב, צריכים להשתמש ב"מצרף", ואם רוצים לדעת הצורפים את מהותו ואת ערכו של הכסף צריכים להשתמש ב"כור", כך אם רוצים לדעת את מהותו ואת ערכו של האדם - תבחן את "מהללו", תראה כיצד הוא מדבר ומה הוא מוציא מפיו! ניתן לראות לפי צורת הדיבור של כל אדם מה הוא מחשיב ומה הוא מבזה.

הדיבור- ההבדל בין האדם לבהמה

וכן הוא פסוק מפורש בתורה. נאמר בסיפור הבריאה [בראשית פרק ב פסוק ז]: וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה. וראה בתרגום אונקלוס "והות באדם לרוח ממללא". מדברי התרגום נמצינו למדים מה העומק הטמון בפשט הפסוק. עיקר חיותו הרוחנית של האדם באה לידי ביטוי ביכולת הדיבור שלו. עיקר דיבורו של האדם היא כתוצאה מנשמת החיים שנפח הקב"ה באפיו.

רואים מכאן עד כמה יקר ונעלה הדיבור האנושי. רוב בני האדם, כך נראה, אינם מודעים לעוצמה שטמונה בלשונם. אם רק היו יודעים בני האדם מה יקרה ונעלה עוצמת הדיבור שניתנה להם היו שוקלים מילותיהם בפלס ממש. האדם בדיבורו מסוגל להפעיל כוחות רוחניים בעולם, בכח הדיבור האדם מסוגל להחריב עולמות, אך עם זאת גם להביא לבנין ולחיבור.

ע"י הדיבור מתקיים החיבור בין בנ"י וקוב"ה

ואנו, בני ישראל, בני אברהם יצחק ויעקב, עמו וצאן מרעיתו של הקב"ה שניתנה לנו כלי חמדתו אש דת מימנו, תורת משה נתן לנו, יכולים אנו להגות בתורה ולעסוק בתפילה לברך בכוונה לדבר דיבורים של חסד בקדושה, על כל זאת, ראוי לנו להודות להקב"ה על הזכות הגדולה להשתמש בפה שלנו לעבודתו יתברך. ועל כל זאת ראוי לנו ליזהר שבעתיים ולהציב חומות וגדרים בדיבורינו, מתוך הבנה שפה של יהודי הוא הכלי בעזרתו הוא מתחבר להקב"ה. הפה של יהודי הוא הכלי באמצעותו יורד שפע לעולם.

וכן אומר הנביא [ירמיהו לג']: כֹּה אָמַר יְהוָה, אִם-לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה--חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, לֹא-שָׂמְתִּי. וראה ברש"י "רבותינו דרשוהו לענין ברית התורה ללמוד מכאן שבשביל התורה נבראו שמים וארץ." וכן ראה בספר "נפש החיים" [שער ד'] בו מאריך לבאר מה כח הפה הישראלי בלימוד התורה לקיים את העולם ואת היקום כולו!

'ואיש לפי מהללו' התשובה לג’ השאלות הראשונות

יעקב אבינו רצה לקבל את הברכות מיצחק והיה מוכן לשם כך להתחפש וללבוש את שני עורות הגדיים על ידיו, והיה מוכן לחקות את קולו של עשיו - אבל לדבר כמו עשיו, זאת הוא לא היה מסוגל בשום פנים ואופן עם כל השתדלותו ורצונו הטוב, כי מהותו של יעקב ב"מהללו" היה שונה לגמרי משל עשיו לא היה בידיו האפשרות אפילו לחקות אותו. אופי הדיבור של עשיו היה "התאבדות" ליעקב, כיון שבצורת דיבורו היה מאבד את מהותו ואת מעלתו! יעקב לא יכל להעלות על דעתו לפנות אל אביו - ואפילו זמנית וחד-פעמית - מבלי להזכיר "נא" ומבלי להזכיר שם שמים. מאידך - עשיו, שמהותו ניכרת בדיבורו, גם רצה לקבל את הברכות והבין בחשיבותן, אבל הוא לא היה מסוגל לעדן את אופן דיבורו, זה היה נגד מהותו ונגד כל ה"עצם" שלו. ולכן הוא לא יכל לפנות אל אביו אלא בצורת הדיבור המאפיינת אותו.

רואים מכאן את היסוד הגדול שמלמד אותנו יעקב אבינו, צורת הדיבור של האדם מורה על מהותו, אם משתמש הוא בלשון נקיה ומכובדת , מזכיר את שם ה’ ומשוחח דברים נקיים נכיר את חשיבותו האמיתית. ונקודה נוספת עלינו להדגיש- "גם עשיו הידוע כי צייד בפיו" עם כל משחקי המילים שלו ניכרת מהותו למתבוננן בדבריו – כי את מהות האדם אין יכולת להסתיר כיוון שהיא ניכרת ומבצבצת בדיבורו.

זהירות משנה עלינו לנקוט באופן דיבורינו, להזהר לא להשתמש בשפה רחובית, ביטויים שאינם הולמים וכו’ ולא לשכוח תמיד לבקש בבקשה ולהזכיר את שם ה’.

יתר על כן, חייבים אנו להיות זהירים באופן בו אנו משתמשים בדיבורינו הן כלפי חוץ והן כלפי פנים. בביטויים מסויימים אנחנו משדרים בתת מודע את מהלך מחשבתינו ומגלים לסביבותינו מהו החשוב לנו ומה פחות. בני הבית קוראים וקולטים מהלך הדיבור מה באמת חשוב לנו.

חשוב לדעת, כשם שדיבורו של האדם הוא מפתח לגלות את פנימיותו, בחינת "איש לפי מהללו", כך גם עבודה ושמירה על נקיות הדיבור וקדושתו - מפתח ותחילה של עבודת הנפש והמידות. כשהאדם מתרגל לדבר בנחת עם הבריות, ושיחותיו עם בני האדם נקיות מניבולי פה או לשונות רעות חס ושלום, אזי הוא זוכה גם להתקדש ע"י שההרגל הופך לטבע ודרך שמירת הדיבור זוכה האדם לקניין רוחני בזה, ובבא .יה"ר שנזכה להשתמש בפה שלנו לעבודתו יתברך וע"י זה נזכה לראות אור פני מלך באמת.

[1] ועיין ל"כלי יקר" שמצא רמז לעברות שעשה באותו היום מאופן התנהגותו, וז"ל: "ויאכל וישת ויקם וילך ויבז. בחמשה תיבות אלו יש רמז לדברי רז"ל (ב"ב טז:) שאמרו חמשה עבירות עבר אותו רשע באותו יום כו'. ויאכל - היינו גלוי עריות, כמ"ש (שמות ב כ) קראו לו ויאכל לחם. כ"א הלחם אשר הוא אוכל (בראשית לט ו). וישת - זהו שהיה שופך דמים כמ"ש (במדבר כג כד.) ודם חללים ישתה. ויקם - שכפר בעיקר כמ"ש (דברים לא טז) יקם העם וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, ושייך בזה לשון ויקם כי ההולך בקומה זקופה כאלו דוחק רגלי השכינה (ברכות מג ע"ב). וילך - שכפר בתחיה כמ"ש הנה אנכי הולך למות וגו', וכן אמר איוב (ז ט) כלה ענן וילך כן איש יורד שאול לא יעלה. ויבז - היינו שהיה שט את הבכורה וביזה עבודתו של מקום. וי"א ויקם וילך שהלך לכאן ולכאן, להורות שהוא בריא שלא יהיה מכירתו כמכירת שכיב מרע", עכ"ל.

[2] הכוונה שהרג את נמרוד, וראה לפירוש בעלי התוס' להלן שכותב על זה, וז"ל: "הנה אנכי הולך למות. המדרש אומר שפעם אחת הלך עשו לצוד חיות ועופות וראה צבי רץ לפניו וירץ אחריו ומצאו נמרוד וא"ל למה את צודה ביער שלי. אני רוצה להלחם עמך ולקח זמן להלחם עם עשו. בא עשו ולקח עצה מיעקב ויועץ לו כדפי' לעיל. והבגדים היה להם כח כ"כ שהחיות רעות באות ומסייעות אותו שהיה לבוש הבגדים. ועל פי זה המדרש אמר עשו הנה אנכי הולך למות כי יש לי יום נועד למחר להלחם עם נמרוד ואין לי כח להלחם כנגדו. ומה אני חושש מהבכורה. מדרש זה אינו כמו מה שפי' לעיל והוא עיף לפי שהרג נמרוד דאדרבא נראה שעדיין לא הרגו. עוד י"ל הנה אנכי הולך למות כלומר בכל יום ובכל שעה אני הולך במקום סכנה:

[3] וז"ל: "ויבז עשו - גם זאת הבכורה בעבור שראה שאין לאביו עושר.

[4] וז"ל: "בז לדבר יחבל לו (משלי יג יג). אבל כבר אמר הטעם שבעבורו נאות למכירה מפני שהיה הולך למות בצודו החיות, וקרוב הוא שימות בחיי אביו, ואין לבכורה שום מעלה רק אחרי האב ומה תועיל לו הבכורה. ואמר ויאכל וישת ויקם וילך ויבז - כי אחר שאכל ושתה חזר השדה אל צידו, וזו סיבת בזוי הבכורה, כי אין חפץ בכסילים רק שיאכלו וישתו ויעשו חפצם בעתם, ולא יחושו ליום מחר", עכ"ל.

[5] המעניין הוא, שהאבן עזרא בעצמו ביאר כדברי הרמב"ן בפסוק ל"ב על מה שאמר "הנה אנוכי הולך למות" וז"ל: "וטעם הנה אנכי הולך למות - שבכל יום ויום הוא מסתכן בעצמו כאשר יצא לצוד שמא יהרגוהו החיות, ויתכן שימות קודם אביו".

[6] יצא כרך אחד שכולו מכתבים שכתבו לו תלמידים שלו מרחבי העולם.

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר