אאא

יוסי שריד, יחד עם שולמית אלוני, ייזכר כמי שעיצב את השמאל הישראלי הפוליטי, הליברלי, ההומניסטי והפמיניסטי של מדינת ישראל. יורשיהם האידיאולוגים והפוליטיים, הם דלי קלוריות לעומתם.

הייתה לו ולאלוני השפעה ציבורית רבה וקשה בתחומים אלה. במובן זה, כישרונותיו הרטוריים, ניסוחיו המרשימים בכתב ובעל פה, יכולותיו המניפולטיביות בפוליטיקה ומסירותו הבלתי נדלית לעמדותיו, לא בהכרח עומדות לזכותו.

שריד משקף את השאיפה של השמאל במדינה, יותר מרבים אחרים בחילוניות הישראלית, ליצירת דמות ישראלית קוסמופוליטית חדשה, המבקשת להתנער מהעולם היהודי הגלותי והאנרכוניסטי כביכול, להעביר את עולם ההלכה הדתי במעין טרנספורמציה לרעיונות של סמלים לאומיים, ולהנחיל לישראליות את ערכי התרבות המערבית. הוא השתייך למיעוט בעם, אך השפעתו שלו ושל שותפיו לדרך הייתה מכרעת גם לימינו.

אהבו לשמוע אותו כשהוא הופיע בכנסת או בתקשורת. גם מתנגדיו הגדולים. כי הוא היה אדם חכם, ציני, שנון ובעל השכלה רחבה, עם קול רדיופוני ועברית מנוסחת להפליא. זה היה סוד הצלחתו הציבורית. אך כישרונותיו אלה חברו להשפעתו הרבה על הלך הרוח ועל האווירה הליברלית שהולכת ומתעצמת בציבוריות ובפוליטיקה הישראלית. הוא היה מאלה שהניחו את היסודות האידיאולוגיים של מה שמכונה הניו אייג' הישראלי.

הוא ואלוני גם יצרו את הקישור המזיק, אך הכמעט מתבקש, שבין השמאל הפוליטי לשמאל הדתי. כביכול ירדו שניהם כרוכים לעולם. בכך הם גרמו לנזק גדול לתנועת השמאל. באופן פרדוכסלי, עמדותיהם הליברליות והמתנכרות לערכי היהדות, הפכו אותם לאויבים הגדולים של השמאל הפוליטי. כי רבים מאלה שהיו מוכנים אולי לשקול עמדתה פוליטית מתונה, גם במחנה הדתי והחרדי, נרתעים, ובצדק, רק מהמחשבה שיהיו מזוהים עם התנערות מערכי היהדות, או שעמדתם הפוליטית תוביל אותם בהכרח לכך.

מדיניותו ועקרונותיו אלה, השתקפו גם בהיותו שר החינוך. שאיפתו לשנות את היהדות לישראליות, באו לידי ביטוי בניסיונותיו להחדיר למערכת החינוך הישראלית את התרבות הערבית. בלשון המעטה, הוא לא הוטרד מכך שילדי ישראל לא ידעו מהי קריאת שמע. הוא כן הוטרד מכך שלא ידעו לצטט את שירי דרוויש.

גם לפוליטיקאים אחרים, בעיקר מהשמאל, לא הייתה זיקה ממשית לערכי היהדות. לדוגמא, יצחק רבין, משה דיין ועזר וייצמן. הם כבר נולדו בארץ, ולא הייתה להם כל שייכות לעולם הישיבות באירופה. לא לבתי הכנסת שם ולא לאידישקייט שנשמו בעיירות היהודיות. הם לא היה אשכול, לא גולדה ואפילו לא פרס, בגין ושמיר, שכולם אפילו דיברו אידיש. אבל אצל שריד ואלוני זה היה משהו אחר. זה לא היה רק ניכור. זו הייתה שאיפה לשנות את היהדות ואת זהותה. להמציא יצירה ישראלית חדשה - לאומית ביהדותה ומערבית בתרבותה.

מסופר על אחד מגדולי הרבנים, אולי על רבי חיים מבריסק, שהודיעו לו בשבת על פטירתו של אחד מגדולי המשכילים. הרב פנה אל עבר החלון, ופניו התרכמו. כששאלוהו לפשר הדבר, ענה: אותו משכיל היה בעל כישרונות נשגבים ביותר. למיטב ידיעתי, הוא לא שב בתשובה לפני מותו. כמה קשה יהיה לנשמתו בעולם האמת. על כך יש לי צער גדול.