אאא

בשנת 1978 עבר האיש להתגורר בשכירות בדירה בירושלים, כדייר מוגן. בפברואר 2014, חודש לאחר שנפטר, פנה בעל הדירה לבית משפט השלום בירושלים וביקש לפנות את בתו מהדירה, ולחייב אותה בתשלום שכירות בסך 4,000 שקל עד הפינוי בפועל.

לייעוץ בתחום

פנו ל- עורך דין דיור מוגן

לטענת הבעלים, המנוח היה אלמן שגר לבדו בדירה, למעט סיוע של עובד זר. לטענתו, לבת אין זכות להישאר בדירה, משום שהיא לא עומדת בקריטריונים של דייר מוגן לפי החוק. הוא טען כי מעולם לא ראה אותה בדירה, כך שהיא בוודאי לא גרה בה בששת החודשים לפני פטירת אביה – אחד התנאים שהחוק מחייב – מה גם שיש לה "דירה אחרת למגוריה", והיא הרשומה ככתובת שלה במשרד הפנים.

גם בנו שהיה אחראי לטיפול בדירה, העיד כי בשלושה ביקורים שערך בדירה בשנה החולפת, הוא מעולם לא פגש את הבת.

בתו של המנוח – הנתבעת – טענה שעברה לגור בדירה עשרה חודשים לפני שאביה נפטר. היא הסבירה שמצבו התדרדר בעקבות מחלה קשה, ומאחר שהוא סירב שהעובד הזר יכין לו אוכל "נוכרי", היא נשארה לבשל לו ולסעוד אותו יחד עם המטפל.

הבת אף טענה שאין לה מקום מגורים חלופי, משום שהיא ובעלה פרודים. לדבריה, לפני שמצבו של אביה התדרדר, היא נסעה לטפל באחיה החולה שהמתגורר בארה"ב עד פטירתו. כשחזרה שהתה במשך תקופה קצרה אצל חברה ברמת גן, שם עבדה בחנות נעליים, ולאחר שמצב אביה התדרדר כאמור, היא עברה לגור אצלו בירושלים.

לטענתה, במשך רוב התקופה, עד שהצליחה לעבור לסניף בירושלים, היא נסעה וחזרה מדי יום לעבודתה ברמת גן.

לגבי הכתובת במשרד הפנים היא הסבירה כי מדובר בכתובת של אותה חברה ברמת גן, אצלה שהתה עד שעברה לעבוד בחנות בירושלים, אז עדכנה את הכתובת לזו של אביה.

זכות קבועה למגורים

השופטת מרים ליפשיץ-פריבס דחתה את התביעה והתירה את המשך מגורי הבת בדירה.

השופטת קבעה כי מהעדויות עולה שהבת אכן גרה בדירה בששת החודשים לפני פטירת אביה. נסיעותיה לירושלים רמת גן מסבירות מדעו בנו של הבעלים לא ראה אותה בביקורים המועטים שערך בדירה בשעות הבוקר.

לגבי זכותה בדירה בה הייתה כתובה בעבר במשרד הפנים, העירה השופטת שאין לבת זכות חוקית בה – לא כבעלים ולא בשכירות – היא בסך הכל גרה בה כאורחת של החברה לתקופה מוגבלת.

אגב, ציינה השופטת, גם אם הייתה לה בדירת החברה זכות שכירות, לא ניתן לקבל את טענת הבעלים כי היא מספיקה לסילוקה מהדיור המוגן, זאת מאחר שהדרישה היא קיומה של זכות קבועה למגורים, ולא "אפשרות למגורים".

לאור האמור קבעה השופטת ליפשיץ-פריבס כי הבת היא דיירת מוגנת לפי החוק, לכן היא זכאית להישאר בדירה בתנאי השכירות של אביה המנוח.

עוד נפסק כי בעל הדירה ישלם לבת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 18 אלף שקל.

  • ב"כ התובע: עו"ד נ' מזובר-רז
  • ב"כ הנתבעת: עו"ד א' שיפר; עו"ד ה' טירן כרמל

 לעורכי דין מקרקעין • לפסק הדין לחצו כאן

הכותב: עורך דין רוני סובוטקה עוסק בדיני מקרקעין.

אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

* הכותב לא ייצג בתיק

** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.