אאא

כשהייתי ילד עמדתי כמעט כל בוקר לידו בבית הכנסת בתפילת שחרית, התפללנו יחד במניין הראשון בשעה 6:00 בבוקר, השתדלתי תמיד לעמוד בזווית כזו שכשהוא מפשיל את החולצה להניח את התפילין אני אוכל לראות בזווית העין מתחת לטלית את המספר הצרוב על ידו מבצבץ.

המראה הזה של המספר על היד העביר בי כל בוקר מחדש צמרמורת, זה ליווה אותי כל בוקר מחדש, הוא כבר לא בין החיים, הוא גם לא השאיר אחריו דור המשך, כשגדלתי מעט, הבנתי שהוא ורעייתו היו מילדי מנגלה ימ"ש, אלו שעברו התעללויות קשות ואכזריות מאין כמותן.

מידי יום השואה אנחנו רואים שוב ושוב את המספרים המזעזעים של העוני בקרב אותם ניצולי שואה, שוב אנחנו רואים את הפוליטיקאים עומדים תחת כל מיקרופון רענן ומצהירים הצהרות חלולות על תקציבים שיעברו לניצולי השואה, מצד שני אנו רואים את מספרם המידלדל של הניצולים, ואני תמה לעצמי, הרי בסוף, כשישאר רק ניצול אחד הם יצטרכו את כל עשרות ומאות המיליונים הללו לתת רק לו, כי רק הוא נותר בין החיים, הוא יהפוך למיליונר...

ואם נחשוב לרגע על מה מדובר? לא מדובר על רווחה כלכלית, מדובר על כסף לתרופות, על קצבאות לקשישים שהמקרר בביתם ריק, על קצבאות שלא יחזירו להם את השנים האבודות והמזעזעות שהם עברו במחנות, אלא על מעט שקלים שיתנו להם לעבור את השנים הבודדות שנותרו להם לחיות מעט יותר בכבוד!!! וכאן מגיעה הבירוקרטיה הישראלית לשיאה, כאן לא מוצאים את הדרך לפתור את הפלונטר הזה וכל שר מגלגל את הנושא לפתחו של השר השני, כל ממשלה מעבירה את הבעיה הזו לממשלה שאחריה ובינתיים אותם קשישים ניצולי שואה הולכים לעולמם.

אז הנה יעבור יחלוף לו עוד יום שואה, הנושא ירד מסדר היום, אנחנו נחזור כולנו לשגרה, הקשישים הללו ישארו עם סבלם, הפוליטיקאים ישובו לסדר יומם הרגיל ובעמודים האחרונים של העיתונים תתפרסמנה עוד מודעות אבל על עוד קשיש שהלך לעולם שכולו טוב, וביום השואה הבא נשמע שוב את אותן זמירות של הכספים שהוקצו עבור ניצולי השואה, כי ככה אנחנו, הרבה יותר אוהבים להתעסק עם כמות הבשרים הנמכרת לקראת יום העצמאות מאשר עם כמות התרופות הנדרשת לאותם אודים מוצלים מאש והכל תוצרת כחול לבן...