אאא

הו, הצהלה. הו, השמחה.

איזה תענוג היה להגיע ביום רביעי בבוקר לשטיבל השכונתי, לראות את החיוך הרחב שמרוח על פני המתפללים, לשמוע את צהלות השמחה ועיקר העיקרים להנהן שוב ושוב במרץ לאמירות ה"אמרתי לכם" שנשמעו מכל עבר. אודה ולא אבוש, כי ספגתי שלושה מרפקים לצלעות של אברכים נלהבים שבירכו את ברכת 'שלא עשני גוי' והרגישו צורך להזכיר שלמרות השמחה הגדולה על בחירתו של בחור מאנ"ש - עדיין הם מכוונים גם עליו בברכה, משל לא שמענו את ההברקה הזו 300 פעמים. רק הבוקר.

אוח, מי כעמך ישראל. מדיווחים שזורמים מארצות הברית אני למד שאפילו משפחת טראמפ עצמה לא צהלה עם תוצאות הבחירות כפי שצהלו התושבים החרדיים במזרח התיכון. הגדיל לעשות מוישה, אברך יקר וחשוב, שבימים כתיקונם נחבא אל הכלים ומביא בקושי גדול את פרנסתו לבני ביתו, שהודיע בקול נחרץ ובטון שהזכיר את נאומיו הנלהבים של הנשיא החדש - שהיום, במניין שלו, לא אומרים תחנון. יש גבול כמה כפויי טובה אפשר להיות כלפי הנִסים הגלויים שקורים כאן מול העיניים.

בהנחה שטראמפ הוא לא נצר למשפחת אדמו"רים שהוחלף בטעות בחדר הלידה, העיסוק האובססיבי בבחירות בארצות-הברית בכלל ובדונלד טראמפ בפרט - מצריך עיון גדול. איך חייהם של מוישה ויענק'ל שעסוקים בשגרת היום-יום במאמצים עילאיים ללהטט בין הצורך להביא את התינוקת למעון לבין הניסיון העקר לא להחמיץ את ההסעה למיר - יושפע מבחירתו של טראמפ?

החרדים יוצאים להצביע: "טייערע אידען, דאנאלד טראמפ די בעסטע"

אווירת ה'יום-טוב' שהשתלטה על הרחוב החרדי בשעות שלאחר פרסום התוצאות, מלמדת בעיקר על ההזדהות האוטומטית שלנו לצד מי שמצטייר כנרדף, כמיעוט, כמי שסובל מנחת זרועה של התקשורת הממסדית, השמאלנית, הנפוחה מעצמה עד כאב.

העובדה שטראמפ הושמץ והושחר בצורה כל כך אגרסיבית על ידי כל כלי התקשורת, הפכה אותו לְבן משפחה ב'רבי עקיבא' ו'מלכי ישראל'. סביר להניח שאם מערכת הבחירות הייתה נמשכת עוד כמה שבועות, כבר היינו רואים המוני יהודים שופכים את צקון לחשם בדמעות שליש להצלחת העסקן דונלד ג'ון בן פרד הי"ו.

MAKE זיכרון משה GREAT AGAIN

כותב השורות אמנם לא השתתף בפסטיבל ההימורים על זהות המנצח בבחירות, אבל בהחלט עקב אחריהן בעניין גדול. היה משהו חינני בלצפות מהצד באנשים שמתקשים להגיע לשכונה הסמוכה למקום מגוריהם בלי תוכנת הניווט 'ווייז', מהלכים בשבילי ניו-המפשייר כבשבילי ביתם ומהמרים בביטחון על זהות המנצח. והנימוקים, הו הנימוקים המתוקים מדבש, אפשר למלאות אִתם ספר, אבל בגדול כל שלא אמר שלושה דברים אלו - לא יצא ידי חובתו: נייט סילבר (סטטיסטיקאי אמריקני שנכשל לכל אורך הבחירות הנוכחיות בחיזוי התוצאות אבל נהנה מתהילת עבר - או בקיצור: הגרסה האמריקנית ל'מקובלים' שהתגוששו ביניהם עד הרגע האחרון בניבוי תוצאות הבחירות); אלקטורים (גם מייסדי האומה שקבעו את שיטת הבחירות לא הבינו בדיוק איך זה עובד, אבל געצל מישראל? יודע בדיוק, אבל בדיוק! איך זה עובד: "שב שתי דקות אני מסביר לך בדיוק"); וכמובן יש את הלהיט שנודד אִתנו ממערכת בחירות אחת לרעותה: המדינות המתנדנדות (וכבר שנו חכמינו: "למעיישה, אם הוא לקח את פלורידה, העסק גמור. היא יכולה להגיד 'קדיש'").

חכמה שבדיעבד היא חכמה קטנה מאוד, אבל בכל זאת, במבט לאחור, אזרח ישראלי שניחן במעט יושר, היה יכול להריח את הניצחון הדרמטי הזה כבר בתחילת השבוע, רגע אחרי פרסום תכנית תחקירים ששודרה במדינה קטנה במזרח התיכון נגד ראש הממשלה ורעייתו.

נאום הניצחון של טראמפ (מתוך יוטיוב)

תיכף נגיע לתחקיר, אבל כל מי שעוקב אחרי הכהונה השלישית של נתניהו, לא יכול שלא לשים לב שהוא מתנהל בחוסר הפחד שהיה בן לווייתו הקרוב במשך שנים. הוא מרגיש שהוא לא חייב את בחירתו לאיש מלבד לעצמו ולבני משפחתו, ומתנהל כמי שמרגליו וידיו הוסרו משקולות כבדות משקל שלא נתנו לו לזוז. אחרי שהאיומים המרכזיים על מדינת ישראל ירדו מהשולחן (האטום האיראני אופסן לעשר שנים, סוריה מתבוססת במלחמת אזרחים, הפלסטינים חלשים כפי שלא היו חלשים מעולם), הוא סימן את הדֶמוֹן הבא: כלי התקשורת. נתניהו נלחם באמצעי התקשורת, כפי שלא נלחם נגד שום דבר אחר מעולם. בבוקר הוא מאשים את 'הארץ' שהם מופעלים על ידי תומכי נאצים, בצהריים הוא מפצל את ערוצי התקשורת האלקטרונית ושומט מהם את הבסיס הכלכלי שלהם, ולפני ארוחת ערב הוא סוגר את תאגיד השידור הציבורי, ועוד לא דיברנו על החזית שיש לו עם כל העיתונים המודפסים ומלחמה אישית נגד עיתונאים - שהוא מנהל במרץ באמצעים האלקטרוניים העומדים לרשותו וזוכים לפופולאריות שיא.

ביום שני האחרון, נראה היה שנחצו הקווים. אילנה דיין, מהמגישות הבולטות בתקשורת הישראלית הגישה כתבת תחקיר נוצצת על הכוורת שמקיפה את ראש הממשלה. התחקיר לווה בִּפְּרוֹמוֹאִים שהבטיחו טלטלת-ענק וזעזוע רבתי. התחקיר עצמו היה מייגע ולעוס. אותם סיפורים שנשמעים כאן בלי סוף לאורך השנים. חלקם כנראה נכונים, חלקם כנראה יצאו מפרופורציה והקשר, הצד השווה שבהם הוא שראש הממשלה נבחר כאן לכהונה שלישית ברוב עצום על ידי קהל ששמע את כל הסיפורים הללו שוב ושוב ושוב. אולי הרבעצען לבית נתניהו צריכה להתחזק קצת ב'בין אדם לחברו' ואולי לא, אבל לשמוע חבורת מתוסכלים שניתן בהם אמון, פורקים את מררתם בתקשורת המשודרת - זו לא חגיגה גדולה. במידה מסוימת הזכיר התחקיר הזה ניסיון לדחוף ליהודי כשר מנת צ'ולנט אחרי שבת. לאוכל כמו לסיפורים יש את השעה שלהם, רגע אחד אחרי - והפח הקרוב הופך לאופציה היחידה.

עד כאן זה סיפור שגרתי. עוד יום במלחמת נתניהו והתקשורת הישראלית.

 שן תחת עין

אלא שבסיומו של התחקיר - אירע דבר. מלשכת ראש הממשלה, כך התברר שלחו תגובה בת 750 מילה בלי להגיב על אף אחת מ-32 השאלות שנשלחו אליהם. במקום להגיב על ההשמצות של עובדיו לשעבר, בחר נתניהו להגיב בתחקיר משל עצמו כשמושא התחקיר היא מגישת התכנית, אילנה דיין.

חוץ מלהאשים אותה ברצח ארלוזורוב, הוא האשים אותה כמעט בכל דבר אפשרי: היא רוצה להפיל את שלטון הימין, היא שמאלנית קיצונית, היא בעד אבו-מאזן - דם ואש ותמרות עשן.

דיין הקריאה את התגובה מילה במילה, בהטעמה, בטון מכורכם שנועד להדגיש את עליבותו של ראש הממשלה שמתעסק בזוטות ו'רודף עיתונאים' - והחברים מהתקשורת צהלו כפי שלא צהלו מאז הסקרים שהכריזו על ניצחונו של הרצוג שיכול היה להקים קואליציה עם זהבה גלאון, יענק'ל ליצמן וחד קרן. "נתניהו איבד את זה סופית", הם אמרו. "זה הערב שהוא איבד את השלטון", אמר השני שמְתַּחזֵק קשר רופף עם המציאות.

אופוריה השתלטה על המרחב הווירטואלי.

התיאוריות על קריסת נתניהו נוסחו נפלא, הסרקזם היה נהדר כרגיל, הציניות המושחזת הוגשה ב-140 תווים - והחגיגה הייתה גדולה, רק בעיה אחת קטנה נותרה: כל צהלות השמחה הללו נשארו בתוכנת המסרים הפנימית של כלי התקשורת בישראל.

הציבור הישראלי, בשווקים, ברחובות, ברשתות החברתיות הפופולאריות שמיועדות ל'עמך' - בירך את ראש הממשלה וצוות על עוזריו על זה ש"סוף סוף הכנסת להם כמו שצריך".

כל מי שדיבר עם אנשים ברחוב, או שלח מבט לתגובות במדיות האלקטרוניות - הבין את גודל הפער בין השיח התקשורתי, המתנשא, האליטיסטי, לבין מה שקורה בשטח. אף אות מגלי האהדה ששטפו את ראש הממשלה אחרי פרסום התחקיר, לא זלגה לתקשורת המיינסטרימית שלא הפסיקה להתמוגג מהמהלך המבריק! הגאוני! של אילנה דיין. התקשורת הישראלית שנחלה את אם כל המפלות בבחירות האחרונות, התאהבה בעצמה. שכחה שהיא קמה בכדי לתווך מידע לציבור הצרכנים, והפכה את עצמה למוקד העניין ואת המחשבות הפרטיות שלה לכותרות ראשיות.

ברכתו של נתניהו לנשיא טראמפ (צילום: לע"מ)

זה לא התחיל השבוע. מי שעוקב בחודשים האחרונים אחרי התקשורת הישראלית, לא יכול שלא להתרשם שהמהדורות המרכזיות בכלי התקשורת הישראלית הפכו לעלון מידע של אגודת העיתונאים. גלים פתוחים על משבר התאגיד, על הפיצול בערוצים, על הפגיעה בתקשורת המודפסת.

מה נדחק לשוליים? החיים עצמם. לא תקראו כמעט מילה על הבעיות שמעיקות על האזרח הפשוט שלא שוחה בביצה הטובענית של התקשורת הישראלית. אף אחד לא אוהב שמסתלבטים עליו, שחושבים שאפשר להכתיב לו מה לחשוב. ההתנשאות של התקשורת הישראלית והניתוק שלה מהעם, הובילו לזעם שניתב את עצמו בבחירות האחרונות ל-30 מנדטים שניתנו למפלגת השלטון על מגש של כסף וימשיכו לאותו כיוון אם התקשורת לא תתעשת בהקדם.

הימים בהם התקשורת באמת הייתה קובעת סדר יום, חלפו מן העולם. בעולם נגיש ושיתופי לכל אחד יש אפשרות להביע את דעתו ואפילו רח"ל לשתף אותה עם חבריו. שוק הדעות שנפתח מחדש, גילה לאנשים שלא כל מה שהתקשורת כותבת הוא 'הלכה למשה מסיני'.

מי שהסתובב במוצאי הבחירות במטה הליכוד הצוהל, לא שמע את הצעקות המסורתיות: 'או-אה מה קרה, הרצוג אכל אותה', אלא קיבל וֶרַסְיָה חדשה ועדכנית: 'נוני מוזס אכל אותה'.

מוזס, הבעלים של קונצרן התקשורת 'ידיעות אחרונות', הפך את עצמו ואת כלי התקשורת שהוא מחזיק ליריבים פוליטיים של הליכוד, והאחרונים לא שכחו לרגע, מי האויב האמיתי נגדו צריך להילחם. בוז'י עוד כשר לבוא לקהל ולהיכנס לקואליציה, אבל מוזס? סדין אדום היה ויישאר.

מה שקרה בארצות הברית, הוא העתק כמעט אחד לאחד של מה שקרה פה, בישראל. מי שעוקב אחרי התקשורת האמריקנית לא יבין איך הם מצליחים להכניס גם את הכתבים וגם את החשיבות העצמית שלהם לאותו אולפן. חבורת שדרנים שמרוצה מעצמה עד בלי די, התעסקה במשך חודשים ארוכים רק עם עצמה. הדיווחים על תחושות הבטן של העם האמריקני שיקפו בעיקר את חדרי ההפקה של ערוצי התקשורת וחדרי העריכה בעיתונים. כמעט אף כלי תקשורת רציני, לא העריך שטראמפ ייקח את הבחירות, לא בגלל שהסחף התחיל ברגע האחרון, אלא בגלל שהתקשורת לא חשבה שהיא צריכה לשקף את מה שהעם רוצה, אלא לחנך את העם מחדש.

זה נגמר ככה בבחירות אצלנו, חזר על עצמו בבחירות על ה'ברקזיט' בבריטניה והפתיע בגדול בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

אמריקה אולי לא תחזור להיות נהדרת כל כך מהר, אבל אם הנשיא החדש יצליח לצמצם את החיוכים מלאי החשיבות העצמית של השדרנים שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל - והיה זה שכרו.

על משפחה וכסף

ועוד תובנה לסיום.

טראמפ מתחיל קדנציה בלי שהוא חייב כלום לאף אחד. לו קלינטון הייתה נבחרת, הייתה סוחבת על גבה מחויבויות לאלפי אנשי עסקים, פעילים, חברות עסקיות, שותפים לשעבר ולעתיד, מה שהיה מצמצם את טווח הפעילות שלה. טראמפ נבחר לבד, בכוחות עצמו. חוץ מרודי ג'וליאני וכריס כריסטי שהלכו אתו לאורך כל הדרך, הוא זכה לכתף קרה מכל העולם, כולל מבכירי מפלגתו שלא היססו גם ביום הבחירות לנסות להזיק לו. טראמפ עצמו ניסח את זה מצוין: "להם", הוא אמר כשדיבר לבני עמו על בני הזוג קלינטון, "יש את כל הסלבריטאים, הזמרים, השחקנים, התקשורת והכסף. לי יש רק את בני המשפחה ואתכם - ואני לא צריך יותר מזה".

צפו: הזמרים החסידיים בארה"ב תומכים בטראמפ (צילום סלפי)

קלינטון השקיעה סכומים היסטוריים שלא הושקעו באף קמפיין מעולם. קרוב למיליארד וחצי דולר הושקעו בקמפיין קלינטון. היא שכרה אין ספור מומחים, סטטיסטיקאים, שינבאו עבורה את מצב הרוח של העם בכל רגע נתון, שיספקו לה מידע על המסרים שהעם רוצה לשמוע. כל מה שאמרו לה - היא עשתה. היא הייתה עבד למחשבים ולאלגוריתמים היקרים והסבוכים - ונכשלה. היא פרסמה אין ספור הצהרות והבטחות, הצעות וניואנסים, זה טוב למחשבים - אבל פחות טוב לבני אדם.

טראמפ העתיק וסגנן את הבטחתו של רונלד רייגן "להשיב את אמריקה לגדולתה". בארבע מילים הוא הצליח לכלול גם פסימיות וגם אופטימיות, גם פחד וגם תקווה. הסיסמה מזכירה את תור הזהב לכאורה של גדולתה של אמריקה - שנות ה-50, ואולי גם שנות ה-80 - ורומזת כי הגדולה הזו אבדה לה - אך טראמפ מבטיח להשיבה. המסר פגע בבטן הרכה של אזרחי אמריקה. טראמפ הציע להם לב ומשפחה, קלינטון כסף ותחכום.

בסוף הסיפור היה פשוט: העם נגד האליטה - והעם ניצח.

העם בסוף תמיד מנצח.

רבש"ע, ברך את אמריקה ואת מנהיגיה המטורללים. ואותנו.

  • הטור המלא פורסם בעיתון "משפחה"