אאא

(מתוך "אלא ד' אמות של הלכה"): 

א. לומד עד זמן הדלקת הנרות, ומזמן זה ואילך מקפיד שיהיה מי שיזכיר לו להדליק לכשיגיע הזמן, או שלומד מהלכות חנוכה שאז א"צ 'שומר'.

ב. מדליק עשרים דק' אחר השקיעה וכמו שנהג מרן החזו"א.

ג. מדליק בפתח ביתו החיצון שמשם נראה לרשות הרבים.

(לבית יש ב' פתחים – פתח פנימי ששם נכנסים לבית, וסמוך לו מבחוץ חדר ששם רגילים אנשים להמתין לו וכדו'. לפני חדר זה יש פתח ובפתח זה החיצון מדליק), וסובר שאין להדליק בפתח החצר ולא בכניסה לבנין המשותף לכמה דיירים).

ד. מניח הנרות בטפח הסמוך לפתח, כשקצה בית המנורה (שבה המנורה) עומד בחלל הפתח ורובו חוץ לפתח.

ה. לא מדליק בפתח עליית הגג שבביתו.

(וטעמו משום שגזירת חשד לא שייך (אצלו) בחלון, ואין החלון שבעליית הגג אצלו פונה לרה"ר. סיפר  ששנה אחת הדליק גם בפתח הדירה השניה, אמנם אח"כ חזר בו, וביאר, כי הרי אין הפתח שם לרחוב אלא לחדר המדרגות, ומי שעובר שם אלו השכנים שבבנין, והם הרי יודעים שיש לו עוד דירה בצד אחר, ולכן הפסיק להדליק שם).

ו. כשבנותיו היו קטנות הדליקו עם ברכה עד גיל שמונה בערך.כנראה משום חינוך ולהרגיל אותם במצוות.

ז. כשילדיו הדליקו בביתו – לא הדליקו כולם באותו מקום, אלא כל אחד בחלון אחר הפונה לרה"ר.

עי' תרע"א ס"ז שאם יש כמה בני הבית שמדליקים נרות יעשו היכר.

ח. מדליק הנרות בשמן זית שראוי למאכל, ואמר שאין זה לעיכובא רק להידור.

וכדעת חמיו מרן הגריש"א שמחמיר שיהי' השמן ראוי למאכל, ומ"מ א"צ לטבול הכוסות כי די שהשמן יהיה ראוי בעצמו למאכל.

ט. לא נותן מים תחת השמן.

י. אין נוהגים בביתו להבהב הפתיחה (מצמר גפן) קודם, כדי שיאחז האור יפה. וא"ל שטעמו מפני שנרות שלנו אין צריך להבהב הנרות, כך סבר החזו"א.

יא. לא מחליף את הפתילות כל לילה אלא לפי הצורך.

וראה בשו"ע ובמ"ב סוס"י תרע"ג.

יב. גובה המנורה מעל ז' טפחים ובתוך י' טפחים.

יג. קודם הברכות מדליק נר נוסף, מלבד מה שמדליקים בו הנרות כדי שאם יכבה הנר שמדליקים בו יוכל מיד להדליק ולא יהיה הפסק.

יד. נר השמש עומד במנורה גבוה יותר משאר הנרות. (עי' מ"ב תרעג ט"ז טעם שיש להניח השמש רחוק משאר הנרות).

טו. במנורה שלו יש רווח בין קנה לקנה פחות מכדי אצבע. (וא"ל טעמו משום שבמנורה שלו יש כסוי על כל נר ונר והוי ככפה עליה כלי שאין צריך להרחיק אצבע).

טז. בנוסח הברכות אומר: "להדליק נר של חנוכה". כי כן נהג אביו זצ"ל, ועי' מ"ב תרע"ו סק"א בשם מהרש"ל ופמ"ג.

יז. ואומר "בזמן הזה" (בחיריק תחת ב') ו"לזמן הזה" (בחיריק תחת ל').

יח. מדליק תחילה בנר ימין מפני שהוא סמוך לפתח ועובר כסדר, והיינו שלמחר יוצא שמדליק מהנר הישן. עי' שו"ה שם ז' ח' שסידר כל השיטות, ואמר שלולא היה מדליק הנרות סמוך לפתח – היה מדליק משמאל לימין.

יט בגמר ההדלקה, קודם שמדליק השמש אומר: "הנרות הללו וכו'".

עי' תרע"א ס"ד אחר שהדליק אומר "הנרות הללו", וראינו שפעמים שלא דקדק כ"כ, וכשהחזיק בנר האחרון החל לומר. ועי' מ"ב שם בשם רש"ל שבנוסח הנרות הללו יש ל"ו תיבות וכו' וכן נוהג.

כ. אח"כ מזמר הפזמון "מעוז צור".

עי' לקט יושר חלק או"ח עמוד קנ"ב בסופו, ובערב שבת לא אומר "מעוז צור" מיד אחרי ההדלקה אלא אומר בסעודת ליל ש"ק.

כמה מנוסחאות של הפזמון, כפי שמזמר מרן שליט"א: "כרות קומת ברוש ביקש, אגגי בן וכו'". "נקום נקמת "דם" עבדיך". "כי ארכה לנו "הישועה"." בסוף הפזמון מזמר שוב את הקטע הראשון "מעוז צור וכו'". ופעמים הרבה מזמר בביתו על שולחנו, לא ליד הנרות.

כא. בשנים האחרונות, הרבנית ע"ה הדליקה באחד החלונות מנורה נוספת, בחלון הפונה לצד רה"ר ובלא ברכה, כדי שלא לפגוע באדם שרכש החנוכיה למרן שליט"א, ומרן המשיך להשתמש במנורה שהיתה לו.

וגופא דעובדא הכי הוה: אחד מהנדיבים של כולל חזו"א (בו למד מרן) רצה לשמח אותו וקנה לו מנורה יקרה מכסף טהור, וביקש שידליק בה.מרן היה מסופק, מצד אחד רצה לכבדו ולא לפגוע וגם יש בזה הידור מצוה, ומאידך יש לו מנורה שקיבל במתנה אחרי נישואיו מסב אשתו הגה"צ ר' אריה לוין זצ"ל, ומצינו כעין זה (בגיטין ס' ב') "מערבין בבית ישן", והרי בזה רגיל תמיד להדליק. לבסוף החליט שימשיך להדליק בישנה וכדי לשמח את הנדיב, אשתו הרבנית ע"ה תדליק בחלון אחר, אחרי שהוא מדליק, ועי"ז התורם יהיה מרוצה. ואכן כך הוה והתורם היה מרוצה.

כב. פעם אחת כאשר אכלתי אצל מרן סעודה אחת בשבת, ואמר לי שראוי להחמיר שאתן לו פרוטה להשתתף, ונתתי לו ואמר שמקנה לי חלק בשמן ובפתילות, ולא הוסיף בשבילי שמן, ואמר שאיני צריך לשמוע ממנו הברכה כיון שאני מדליק לבד בביתי.

עי' פמ"ג בא"א סי' תרע"ח סק"ג. ועי' עוד בשו"ה תרע"ז ג' פרטי דין אכסנאי שמקנים לו חלק בשן וכו', וא"ל הטעם שאינו מוסיף כי אין מקום בכוס השמן שלו לשמן יותר מהשיעור, ואם היה מקום יותר היה מוסיף.

כג. במוצאי שבת של חנוכה מבדיל תחילה, ומיד מדליק הנרות.

כד. במוצש"ק חנוכה כשהתפלל ערבית בביתו במנין אמרו "ויתן לך" כרגיל.

ואמר שהחזו"א כיון שהיו מתפללים בביתו – הדליק קודם "ויהי נועם" והבדלה, כי היה תוך חצי שעה מצאת שבת ואח"כ חזר להתפלל, ואמרו גם "ויתן לך" כי סבר שכיון שבין כה שאר הציבור לא יספיקו להדליק תוך חצי שעה מצאת השבת, מוטב שיאמרו "ויתן לך", ובסוף ימיו חזר בו והדליק אחר הבדלה וקודם "ויהי נועם", ועי' סי' תרפ"א ס"ב ומ"ב.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כה. בברכת המזון, בנוסח על הניסים אומר "ועל הניסים" (ולא על).

עי' שו"ת ר"ס תרפ"ב.

כו. אומר "ועל הגבורות ועל התשועות ועל הנפלאות ועל הנחמות ועל המלחמות וכו'".

(וכ"ג אביו זצ"ל. וראה בסידורים נוסח ספרד נוסח כזה (ובאמת שאביו מרן הקה"י זצוק"ל התפלל חלק מהתפילה בנוסח ספרד כמנהג אבותיו, אבל את בנו מרן שליט"א לימד להתפלל בנוסח אשכנז).

כז. מחלק לנכדים דמי חנוכה. ונותן דמי חנוכה בנר חמישי, שאינו יוצא לעולם בשבת, וכן עשה אביו, ואמר לי טעם המנהג בזה, כי נהגו העניים לסובב על הפתחים בחנוכה (הובא בשו"ה עת"ר י"ב), וכיון שהיו העניים מתביישים היו שולחים את ילדיהם, וכיון שהילדים התביישו שדוקא הם מקבצים – נהגו לתת לכל הילדים כדי שלא יתביישו העניים, וזה מקור המנהג לתת דמי חנוכה. ואמרו שגם סבתו (אמו של מרן החזו"א זלל"ה) נתנה למרן ולשאר הנכדים דמי חנוכה.

מרבה בימי החנוכה בסעודה וכלשון השו"ע.

ואחרי שנישאו ילדיו, היה רגיל ללכת בכל יום מימי החנוכה לבקר ילד אחר, וטועמים משהו לקיים את דברי הרמ"א סי' עת"ר ס"ב שיש קצת מצוה בריבוי הסעודות, ומיד שב לתלמודו.

צפו בחנוכיה של מרן. צילום: בעריש פילמר