אאא

ביום שני השבוע, יצא לי לנסוע במונית בעיר בני-ברק. גשם זלעפות ירד בחוץ והנהג, יהודי שעדיין אינו שומר תורה ומצוות לצערנו, ניסה לפתח אתי שיחה על חג החנוכה. לצערי, השיחה לא הצליחה להתרומם. לא יכולנו להתרכז בשיחה רגע אחד. הטלפון הסלולרי לא נח לרגע. שיחה רדפה שיחה.

"מה שלומו?" נשאלה השאלה שוב ושוב מבעד לפומית. ואני עניתי שוב ושוב: "צריך רחמי שמים". אלו לא היו שיחות רכילות. מאחורי האפרכסות המתינו יהודים דאוגים, חלקם עומדים בראשות קהילות גדולות, ראשי ישיבות, יושבי על מדין, שמרגישים שצינור החמצן שלהם בסכנה וחיפשו עידוד ונחמה.

נהג המונית, יתברר לי, עובד בבני-ברק כבר לא מעט שנים. המושב האחורי שלו ראה כבר כמה אירועים מטלטלים, אבל באמצע הנסיעה הוא לא התאפק. "תגיד לי, כבוד הרב", אמר. "אני לא רוצה להתערב לך בשיחות, אבל אני מבין שיש לך קרוב משפחה חולה ושהרבה אנשים דואגים לו או לך. אתה צריך אולי עזרה?".

חייכתי בעצב.

"משה", אמרתי לו. "הוא לא קרוב משפחה שלי, הוא כמו אבא בשבילי. אבל לא רק בשבילי, אלא בשביל עוד כמה מאות אלפי אנשים".

ופתאום, דווקא במונית הקטנה והחשוכה - זה התחדד.

הרב רוזנשטיין עם מרן הרב שטיינמן
הרב רוזנשטיין עם מרן הרב שטיינמן

ההנהגה של מרן הגראי"ל שטיינמן, היא הנהגה כל כך אבהית, כל כך מסורה, שהדאגה העצומה לשלומו היא לא רק דאגה להמשך ההנהגה ולהעברת המסורת מדור לדור, אלא ממש דאגת בנים לאב. ביני לבין עצמי הרהרתי על המרחק העצום שיש בין הגוף הסובל, המוקף במכשירים לבין הרוח הגדולה שמחזיקה דור שלם. בין הכתפיים הצנומות לכתפיים הרוחניות שמחזיקות עליהן את משא עולם התורה כולו.

"בן כמה הוא הרב שלכם?" שאל משה, נהג המונית שקטע לי את קו המחשבה.

"מעל 103, בלי עין הרע", אמרתי לו.

"אני לא צדיק גדול", הוא אמר בהתרגשות. "אבל אם כל כך הרבה יהודים מסתובבים עם עיניים נפוחות בגלל יהודי בן למעלה מ-103, אני רוצה גם להיות שותף. תביא לי את השם שלו - ואני אבקש מד' בהדלקת נרות חנוכה שירפא אותו".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

התפילה הזו, הפשוטה והטהורה של נהג המונית שבטוח עלתה לשמי-שמים, הצטרפה לתפילות בכל רחבי העולם היהודי. תינוקות של בית רבן לצד בחורים צעירים שבקושי זכו לראות את מרן, בכו בדמעות שליש לפני בורא העולם שירפא ויחזק את לבם של ישראל שבגיל 103 מנהיג את עדתו בחן, בחסד וברחמים. עמלי תורה, ראשי ישיבות ובעלי בתים הצטופפו אחד ליד השני בתפילות ותחינות לפני מי שאמר והיה עולם שישאיר לדור שלנו את מאיר דרכו, כי כולנו בניו. אף אחד, מעולם לא קיבל תחושה של בן חורג. ובנים, כשהאבא שלהם חולה, מתפללים. ודואגים. וזה מה שראינו השבוע. תפילה ודאגה. דאגה אמיתית וטהורה שריגשה כל לב יהודי.

מחנוכה אנחנו לומדים שאין דבר כזה בלתי אפשרי, והרוח - אם היא מספיק גדולה - תמיד תנצח את הגשם. ואנחנו מאמינים בלב שלם שהתפילות ינצחו כל תחזית. ראינו השבוע ניסים גלויים ועוד נראה בעזרת ה'.

דווקא שמסביב יהום הסער, הבלבול כל כך גדול, אנחנו צריכים יותר מתמיד את עיני הבדולח של מרן שליט"א שינחה אותנו בתקיפות, אבל לא פחות מכך - באבהיות.

אנא, העתירו בתפילה לרפואתו השלמה והמהירה של מורנו רבי אהרן יהודה לייב בן גיטל פייגא לרפואה שלמה.