אאא

תגיד, אתה מאמין בהשם?

כן. בטח. מה השאלה.

אז מתי לאחרונה ראית אותו?

ראיתי?! מה הכוונה?! לראות את השם – ראו בני ישראל ביציאת מצרים: "וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' – וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות, יד, לא). מדובר בדור דעה, שראה כאלה מופתים מול העינים! יוצאים ממצרים ושלל רב בידיהם... עוברים ביבשה בתוך הים... מן יורד להם היישר מהשמים... ענני כבוד מלווים אותם... הבגדים לא מתבלים, הרגליים לא כואבות... אויביהם ניגפים לפניהם... הם, שראו את השם עין בעין, ברור שהם "יאמינו בהשם ובמשה עבדו", ברור שהם יגידו "נעשה ונשמע", ברור שהם ינחלו את ארץ ישראל.

אבל היום?! ואני?! ולראות אותו ממש? איך??? בתוך מה אני אראה אותו – בתוך הכאבים שלי? בתוך הבעיות בפרנסה? הצער עם הילדים? הרגשות הקשים? המיגרנות שלי? הייסורים? המצוקות? ההסתרות? בתוך מה???

אני מאמין בו, וודאי, אבל לראות אותו ולהרגיש אותו ממש בחוש – זה יכול לקרות רק אם אראה ממש נס גלוי. אם אזכה בלוטו, אם אתרפא מהכאבים שאני סוחב כבר שנים, אם יהיו לי ילדים בדיוק כמו שתכננתי... בינתיים אני משאיר לדור המדבר לראות את השם.  

קורה לך שאתה מרגיש ככה?

זה אמור לקרות לך. זה חייב לקרות לך. אתה יודע למה? כי זה קרה גם להם! עם כל המוני הניסים שהתרחשו לנגד עיניהם – הם עדיין התלבטו: "הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (שמות יז, ז).

"שנפלו לספקות, אם בחינת הקדושה הנקרא 'יש' שורה בקרבם, אם בחינת 'אין'... ולא ידעו אם השם בקרבם... שאף על פי שראו בתחילה הארת פנים כל כך, שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים בנפלאות ונוראות כאלה, אף על פי כן תכף כשהסתיר השם יתברך פניו מהם בשביל נסיון ולא מצאו מים – באו בתלונות ומריבות, וכן היה בכל פעם" (ליקו"ה, גביות חוב מיתומים, ג-ה). 

למרות הריכוז הגבוה ביותר של אירועים מעל הטבע, בכל זאת היו מסתפקים! היו שנשארו מאחורה! היו כאלו שבחרו להתנגד ולהעלות סברות שמפריכות – מי אמר שזה נכון לנו המסלול הזה? מי אמר שלא 'מסובבים' אותנו? מי אמר שיהיה פה טוב? אוף, למה עזבנו... והצילו, לאן נעלם לנו משה?

כמה ניסים – וכמה פקפוקים!

יש לנו אשליה כזאת, שאם רק השם היה מסדר לי את הבעיות שלי ומוציא אותי ממצרים – מחתן אותי כבר/ פוקד אותי ילדים/ נותן לי פרנסה/ מרפא אותי... אם זה רק היה קורה – הייתי רואה את יד השם, ומאמין עד הסוף, והולך אחריו לכל מקום בכל תנאי.

וזה שקר!

כי האמת היא, ששום נס, שום היפוך טבע, שום הגשמת חלום – לא יועילו לי, כדי לצאת ממצרים ומכל הספקות והשאלות והכפירות והבלבולים, ולהגיע אל המנוחה והנחלה. גם קריעת ים סוף הירואית ודרמטית ובינלאומית כמו אז – לא תעזור.

אז מה כן יעזור?

להחליט את זה מבפנים. בלי להמתין למשהו שיקרה מבחוץ.

לבחור – לראות את השם נמצא גם בהסתרה שבתוך ההסתרה, בלי לחכות לנס מלמעלה.

"מי שחפץ באמת להתקרב להשם יתברך ולתורתו הקדושה הוא רואה בכל פעם הארת פני השם וחסדיו ונפלאותיו הנוראות בתוך עצם ההסתרות הרבות מאד" (שם).

לראות אותו פה, במקום הזה שלי עכשיו, בתוך מצרים ובתוך הים ובתוך המדבר. לקבל וודאות בענין של "יש השם בקרבנו". יש אותו על הים ועל היבשה, במן ובבאר, במלחמה ובעננים. להכניס את השם לסיפור שלי.

אבל איך?

איך אוכל לראות את השם גם בהסתרה שבתוך ההסתרה? להרגיש אותו גם בתוך התהומות של השבר שאני נמצא בו? להתמסר אליו בלי להציב לו שום תנאים, ככה, מתוך הדברים הקשים שעוברים עלי?

אומר רבי נתן: "אף על פי כן שאו עיניכם למרום והסתכלו למעלה ותדרשו ותבקשו ותחפשו איה אפוא הוא יתברך... כי על ידי זה עולין בתכלית העליה לבחינת 'איה'" (שם) – תהפוך את ה'אין' ל'איה'.

קשה לך? נורא לך? זוועות לך עכשיו? אתה לא מבין איפה היה אלוקים בסיפור הזה שלך ואיך הוא נתן לזה רשות לקרות? אתה מעדיף לחשוב שמדובר בטעות... אתה כועס... אתה מאוכזב...?

אתה צודק במה שאתה מרגיש. זה באמת קשה ונורא ואיום. קבלת כאפה רצינית. אבל קבלת אותה מהשם! אל תתעסק ב'למה השם עשה לי את זה??' – תתרכז ב'השם עשה לי את זה!!' אל תשבור את הכלים. אל תצא מהמגרש. אל תתסגר. אל תהיה בבחינת 'אין'. תהפוך את ה'אין' ל'איה'. תחפש לראות את השם גם בתוך הקושי הנורא הזה שלך: "ואין לנו אלא לתלות עינינו למרום בכל עת ולהאמין בהשם ולבטוח בישועתו הנפלאה" (שם).

תעשה 'איה' – רבונו של עולם, כואב לי עכשיו יותר מאי פעם בחיים, אני קרוע, גמור, לא מבין את ההגיון של מה שקרה לי, אין לי מושג למה נקלעתי למצב הזה ואיך... אבל משהו אחד אני יודע, שיש אותך בוודאי! ושאתה אחראי גם לדבר הזה בחיים שלי! אני יודע את זה מאה! אני בוחר להאמין בזה מאה!

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מליון דברים עדיין נשארו לי לא פתורים – מה אני עושה מכאן ואילך? איך אני קם מזה? מה יהיה בסוף? למה זה קרה לי? ואיך נתת לזה לקרות... אבל אני סגור על זה שזה ממך וזה מדויק וזה טוב. אני יודע שאני לא סולו בסיפור הזה ואתה פה איתי. אני לא מתעלם מכל הצער והקושי והכאבים, אבל אני מזהה אותך בתוך זה.

ואני מוסיף בחושך לחתור ושואל ומבקש 'אייכה?!' – גם אם המסע הזה יימשך 40 שנה במדבר.

סמים, מטפסים את האוורסט, עומדים על הראש ויורדים בחזרה... אבל אנחנו יודעים שיש בורא לעולם, ויוצאים מהבדידות.

כי אם אני מספר אחד, אני בודד ונפול וגמור מהחיים. אבל אם אני אפס והשם הוא אחד – ביחד אנחנו אינסופיים.