אאא

ועדת השרים לענייני חקיקה, אישרה את הצעת החוק שיפוט בתי דין דתיים (בוררות), שיזמו יחד חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב (יהדות התורה) על פי ההצעה, יוכלו בתי הדין הרבניים לדון בענייני אזרחיים, גם במקרים שאינם קשורים לענייני המעמד האישי, כלומר גם סכסוך בין צדדים שאינם קשורים בקשר דם כלשהו, יוכלו בתי הדין הרבניים לדון ככל בתי המשפט.

על פי הצעת החוק, בתי הדין הרבניים, יוכלו לדון בנושאים אזרחיים, בתנאי שכל הצדדים לסכסוך נתנו לכך את הסכמתם בכתב ושאחד הצדדים לפחות הוא בן דתו של בית הדין. ההצעה אושרה בוועדת השרים לחקיקה ואושרה בקריאה טרומית במליאת הכנסת.

מטרת הצעת החוק באה לעגן בחוק את סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון בהסכמת הצדדים בעניינים אזרחיים, יוער כי בתי הדין הרבניים בישראל עסקו בנושאים אזרחיים עד לפסיקת  בג"ץ  ב-6 באפריל  2006, בפסק דין 8638/03 - סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, בפסק הדין הנ"ל בית המשפט העליון קבע כי בתי הדין הרבניים אינם יכולים לפסוק כבוררים.

כיום, בתי הדין הרבניים דנים על פי תקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, ופסקי הדין חייבים להיות מנומקים והם ניתנים לערעור בפני בית הדין הרבני הגדול. מאות ואלפי פסקי דין רבניים בעניינים אזרחים פורסמו בקבצי פסקי דין רבניים, והם מהווים חלק מן המשפט העברי המשמש קודקס משפטי חשוב, הן בישראל, והן בכל תפוצות הגולה.
נוסח החוק שהתקבל בקריאה טרומית, מחריג את האפשרות שבתי הדין ידונו במסגרת בוררות בענייני רכוש הכרוכים בגירושין. "הצעת החוק לא נועדה לכפייה דתית. ההצעה אינה מסמיכה את בתי הדין הדתיים לתת עיצום דתי, כמו 'כתב סירוב' או חרם דתי נגד צד נוגע בדבר שאינו מסכים להתדיין בפני בית הדין" כך לדברי גפני.  

הצעת חוק זו ראויה מכמה היבטים והיא תיתן מענה ראוי וצודק לשומרי המסורת, יהודים רבים מבקשים לדון דין תורה ולא יתכן שימנעו זאת מהם, כיום כאשר אדם דתי המעוניין לדון בדין תורה אין לו אפשרות לעשות זאת אלא באמצעות דיון בפני בוררים פרטים, כאשר בבוררות בפני בתי דין פרטיים יוצרת בעיות רבות אשר מעמידות את המתדיין לא פעם בפני האפשרות הבלתי נמנעת ללכת לערכאות.

המצב כיום בבתי הדין הפרטיים, שלאחר קבלת פסק דין, עדיין המתדיינים צריכים לעבור מסלול נוסף של אישור/ביטול פסק הבוררות בפני בית המשפט האזרחי. כלומר, בית המשפט לא דן במהות הויכוח בין הצדדים, אלא רק האם לאשר את פסק הבוררים או לא, כאשר במסלול אישור/ביטול פסק הבוררים. פעמים יכול לעבור המתדיין מסכת תלאות כעין משפט חדש. מסלול זה, גורם למתדיין עוול כפול הן בשל העובדה שפעמים ההליך עד לקבלת פסק דין סופי ומוחלט, נמשך על פני שנים, והן מבחינת העלות הכספית של ניהול שני הליכים נפרדים, (אחד הדיון המהותי, והשני אישור פסק הדין).

לעומת זאת, דיון בפני בית הדין הרבניים יקנה לפסק דין תוקף משפטי מחייב, ויהא צורך טכני לאשרו בערכה אחרת (בית משפט המחוזי). כמו כן יש לזכור כי לבתי הדין הרבניים קיימת תרבות דיונית של עשרות שנים עם אלפי פסקי דין, המקנים להם ידע ויכולת לדון בדין האזרחי, ובתי המשפט האזרחי לא ירצה להתערב בהחלטות בית הדין הרבני וישמור על עיקרון כיבוד ערכאות כנהוג כיום.

באם יאושר חוק זה בעל דין דתי יוכל למצות את האפשרות להתדיין על פי הדין הדתי בטרם יאלץ הוא לפנות אל הערכאות האזרחיות.

למרות האמור, קשה לראות כיצד עם עומס התיקים השורר כיום, תוך כדי מחסור בתקציב ובתקנים, יוכל בית הדין הרבני לקבל על עצמו סמכויות נוספות, ולעסוק גם בעניינים האזרחיים. נראה כי קבלת החוק ללא תקצוב ראוי, יפגע במתדיינים כיום ויחמיר את העומס הקיים ממילא על בתי הדין, דבר שיגרום לשכרו לצאת בהפסדו.