אאא

בשורות אלו, אספר על שירותי הצבאי במילואים בעשור האחרון, ואתמקד בעיקר ב"צוק איתן". אני מדגיש שרוב מוחלט מהיחידה שלי בנוי מבני המגזר החרדי והדתי, ולהוציא בודדים כולם חובשי כיפות בצבעים ומרקמים שונים.

קוראים לנו "גלדיאטורים". היכן שאנו שוהים ריח עמוק של מוות מאפיל על כל חיות שבחוץ.

משמעות החידלון כל כך עמוקה במקום ההוא, עד שאני מוכן להישבע בנקיטת חפץ שקול ציוץ הציפורים לא נשמע שם. גם חרקים יעדיפו לבנות את משכנם כמטחווי קשת מאיתנו. אנחנו אנשי יק"פ 156 אנשי הצללים של המוות המפואר, לא נראים על מסכי הטלוויזיה עת הארונות נישאים עלי כתף. לא נשאלים בראיונות בתקשורת "כיצד אתה חש לאור הנסיבות". למעשה איננו קיימים מחוץ לניירת אותם אנו ממלאים בקפדנות שורה אחר שורה. שם החלל. נסיבות המוות. אופן הזיהוי. טופס 246 ו248 - לא אומר לכם כלום, אך לנו - הם כל עולמנו.

הימים ימים של קיץ, ריח של חופש מתובל בארומת מלחמה. הם יורים העזתים ואנחנו יודעים ביחידה שצו 8 זה רק עניין של זמן.

נוהג אני לומר לחברים שמתעניינים גם בימים אלו האם יש אופק מלחמתי, ש"תעקבו, כל זמן שאני בבית כנראה ששקט...". נחזור לימים ההם - צו 8 אכן מתדפק על ישותי, ופעמיי הם דרומה. לא לראשונה, ואם חכם עדיף מנביא אתחכם לי ולו לרגע קט ואומר שמן הסתם גם לא בפעם האחרונה...

אנו מתאספים אט אט, החברים שקשר מוות איחד אותנו לכדי מקשה אחת בל תיפרם. יודעים שכלום לא בידינו, אנו נבצע את מטלותינו לכשנדרש, אך כעת מצב המתנה. מתרגלים את התו"ל. מתעדכנים במצב חברינו איש איש וענייניו. למי נולד ומי נפרד. מי העשיר ומי זקוק לישועה. חברים, כבר אמרתי!

מעבירים את הזמן איש איש בדרכו, זה בעסקיו וזה בקריאת ספריו. ההוא בטלפון 23 שעות ביממה והשני רק מחפש שקע חשמל לחבר את המטען של הטאבלט. מתלוננים על לינה משותפת של כ - 200 בני אדם באולם כדורסל ממוזג אך לא ממוגן בעוד המרגמות של החמא"ס מפזרות את פצצותיהן לכל עבר ותאמינו לי זה מפחיד כשזה קרוב, אחת התפוצצה כ15 מטרים ממני מאחורי מכולה בה החניתי את ריכבי ששימשה לי כ"סוויטה" (תשאלו בבסיס רעים על הסוויטה והג'קוזי של שלום, כולם יודעים על מה מדובר) ומדובר על פיצוץ כביר, אך עם כל זאת יודעים שגורלנו שפר מול העומדים להיכנס לנגמ"שים והזחלמ"ים בכל רגע נתון.

יום ועוד יום חולפים בעצלתיים בעוד הדרג המדיני עושה את שעושה, והנה זה מתחיל. כוחותינו בתזוזה. בינתיים ללא עיסוק, ושבת בפתח. בטח כבר הבנתם שאנחנו לא מאלו שמסתפקים במזון צה"לי בשבת. כולנו מקושרים ולכולנו יש חבר שמכיר חבר שמכיר... יהודה בעצמו בעל מאפייה דואג לכל ענייני החלות והמזונות ליחידה. משה משגיח כשרות במלונות ים המלח דואג שיפנקו אותנו במזון 5 כוכבים. יין משובח ומיני אלכוהול נוספים זורמים כמים, כן כן, בבסיס צה"לי מוקפד. אנחנו לא חלק משום דבר. אין מי שייגע בנו או יעיר לנו. יש שטוענים שגם לצפות בנו מרחוק עלול להביא את המנחוס. כקשת בענן וככוהנים על במת ההיכל בבית הכנסת! אסור להביט!

שלום סלומון
שלום סלומון
הגדלה

שרים כולנו את שירי השבת איש איש את מזמורי עדתו. אוכל משובח כיד המלך ואווירה של מחנה נופש בתנאי שטח...

זה תופס אותנו בשבת בבוקר. חזרת הש"ץ של שחרית. קצת לפני פתיחת ההיכל לקריאת התורה. החמ"ל מדווח על שני חללים מן השטח בדרכם אלינו. ואנחנו מתורגלים. יוצאים אט אט מבית הכנסת הממוזג והמפואר שבבסיס, כאשר עיניי כולם מביטים בנו בצאתנו ועיניהם אומרות, הבנו! כמה סקרנים מנסים לדלות פרטים אבל אנחנו בונקר! מסיבות המוות של פייסבוק וווצאפ לא חדרו אלינו! אנחנו כאמור מתורגלים, נחלקים לצוותים. שניים במזכירות התא"ח שני כתפים שני מזהים ו שני כלבויניקים. אמרתם "כלבויניק" אמרתם את שמי. מי שקצת מכיר אותי יודע שאינני מסוגל לקבל מרות ולעשות רק דבר אחד, אני נמצא בכל מקום שצריכים ידיים לפי שיקול דעתי... הם יודעים את זה המפקדים ומשלימים עם מר גורלם... קובי המ"מ שלי הוא הרבה יותר חבר ממפקד הוא גם שכן וגם מתנדב במד"א ואנחנו עושים משמרות ביחד מידי פעם ואנו סומכים זה על זה ללא פקפוק.

ממתינים כשעה והאמבולנס מגיע מהשטח. תקרית פאג'רו יקראו לאירוע הזה. אמוץ גרינברג סגן אלוף במילואים בן 46, ונהגו סמל אדר ברסנו בן 20, מטווחים על ידי טיל נ"ט לתוך הג'יפ והם כלים ברגע.

אנחנו ביחידה מוכנים, אבל יתר כוחות הצבא פחות. למעשה ניתן לומר שאנו מהיחידות היותר מאומנות ויעילות בצבא. מהומה שקטה מסתערת על התא"ח שלנו. ציקי הקשל"א מגיע והוא רוצה עכשיו!!! לדעת את שמות החללים ולקבל זיהוי! הוא טוען שכבר מחלת הדלפת השמות התחילה -ואנו עוד ניתקל בה בהמשך המלחמה- והוא חייב לעצור את זה כאן ועכשיו. מאיר המג"ד וגדי המ"פ זיהוי מסבירים לו שזה לא עובד ככה, יש תהליך, מנסים לעשות זיהוי בהיכרות אישית, וזה אומר להביא אנשים מהשטח בעיצומו של יום השבת, ואף על פי שזה מותר הלכתית הדברים לוקחים מעט זמן. הוא משתולל! מצהיר שמעתה ואילך ישלח את החללים ישירות לצריפין למאנ"ח וידלג על שלב התא"ח, שזה אנחנו בעצם. ואנו מגחכים בפנים, כי את מה שהוא עוד ילמד בשעות ובימים הקרובים אנו כבר מזמן שכחנו. אין מי שמסוגל לספק את העבודה טוב מאיתנו! הוא כבר יבין את זה ב50 יום הבאים, וכשניפרד הוא יבכה על צווארינו! כפשוטו!

הוא יראה רופאים שמגיעים לקבוע מוות במקרים שבשטח לא הספיקו לעשות זאת מתעלפים, ממש כך, אל מול פני המוות בעוד אנו עומדים כסלע איתן ומנקים אצבע אחר אצבע לצורך נטילת ט"א לביצוע זיהוי סופי במעבדה. הוא יראה אותנו נוטלים מגבונים לחים, צמר גפן ספוג במים, מגבות צהלי"ות ספוגי סליין, ובעזרתם מנקים בעדינות אין קץ פנים של חייל שהתלכלכו במהלך הקרב, או בפיצוץ, או סתם כי אין מקלחת בכל ג'יפ והוא שהה בשטח שבוע-שבועיים...,וכל זאת לצורך זיהוי בהיכרות אישית על ידי מי מחבריו או מפקדיו. הוא יראה את הרצינות של כל חברי היחידה מהרגע שהטלפון האדום משמיע את צליל המוות המבשר על "משלוח" בדרך. הוא יראה, ויבין, ויתנצל בהמשך...

כך אנו מייצרים לעצמנו שירת פעילות והפוגות, הכל לפי המתרחש שם בפנים, ברצועה.

רצה הגורל והצוות שלי הוא שקיבל את החללים הראשונים של המלחמה ואת החלל האחרון שלה, זאביק עציון. הקמב"ץ של קיבוץ נירים. אב ל-5 בנות. נפל בשניות האחרונות של תוספת הזמן של המלחמה.

כמו שאני זוכר את פניהם של הראשונים אזכור את פניו של האחרון וכל מי שהיו בתווך, את החייל שטבעת נישואין על אצבעו, את המילואימניק שבכיסו לא הפסיק לצלצל הטלפון הסלולרי כי אמא מחפשת אותו. את כולם!

כל אחד ותעצומות גבורתו, כל אחד וחדלון מיתתו. אזכור וכנראה שלעולם לא אשכח.

בעת אחת ההפוגות חזרתי לביתי לפוש מעט ולהתרענן, ובשכבי על מיטתי כתבתי כמה מילים:

אני שראיתי אותם מוטלים גיבורים וחדלים

אני שניקיתי באהבה והערצה אצבעות ופנים

אני שעטיתי על פני מסכת עסקים כרגיל

אני ששמעתי את צלצולי הטלפון צורחים בכיסו ולמענה מייחלים

אני שעל אצבע ראיתי טבעת ואת ההקשר והטרגדיה חזיתי נובעת

אני שאת שמו שמעתי עוד קודם משפחתו האוהבת יודעת

אני שבכיסיו מיששתי מכתבי אהבה לאם, לרעיה, לבן ובת

אני שאת מראות תוצאות הקרב אנצור ואשמור באמתחת.

אני הוא המבקש מכם אנא אהבו חיו ונצלו את העושר הזה - חיים! איש איש באמונתו, באהבתו, בדתו, בייחודו ודמיונו.

כי ייתכן שאין מחר ואפילו שעה נוספת היא בונוס!

בשנים האחרונות התבקשתי לשמש כחזן צבאי, ואני נשלח על ידי הרבנות הצבאית לטקס המרכזי של יום הזיכרון בבאר שבע בבית העלמין הצבאי לאמירת תפילת א-ל מלא רחמים. מידי שנה אני, שראיתי את המוות פנים אל פנים, על כיעורו וצחנתו, על שגיונותיו ותעתועיו ויכולתי לו, לא יכול לו כשאני מביט מעל הפודיום הגבוה על עשרות אלפי בני האדם העומדים מתחת לכיפת השמים שרק יריעת ברזנט לראשם לצל, מסתיר דמעה סוררת כילד קטן. מבין שאין בית ומשפחה שאין בה מוות ושכול. מכל כיתה בכל תיכון נפל לפחות אחד. כולם נושאים על כתפיהם את משא ייסורי יישוב ארץ ישראל.

וכשזה נגמר ואני חוזר לביתי אפשר שאעבור בבני ברק. כלום! איזה יום היום? באסה שהחנויות סגורות! אנחנו לא עומדים בצפירה, מה פתאום לעמוד? אומרים תהילים! חוקות הגויים לא אצלינו! מלל רב מלא ברהב וללא צל צילו של מושג מהו כאב, מושג על מוות באיבחת כדור צלף, מושג על ילדים בני 18 שאדמה על ראשם במקרה הטוב ורקמה אנושית בודדה שמגיעה לקבורה במקרים אחרים וד"ל. או אז אני מבין ששני עמים גרים פה בחבל ארץ קטן. ואני לא מדבר על פלסטינים וישראלים. אני מדבר על יהודים מסוג אחד ויהודים מסוג אחר. זה לא יבין את זה. אחד לא מסוגל להכיל או לא מעונין להתחבר לאבלו של האחר.

מנהג היה לי לפני כמה שנים שכבר איני נוהג בו אך רשמיו מאז חרותים בי. ליל ט' באב לאחר איכה והקינות, אני נכנס לרכב ונוסע לתל אביב. חייב לראות את הדיסוננס בין החוויה שזה עתה חוויתי בבית הכנסת שם ישבו יהודים וקוננו במר ליבם על עולם עתיק שהיה וחרב לו ומאמינים הם בכל נים ונים שבגופם שעתיד הוא לחזור, אך על הגלות כרגע הם מתאבלים. והנה עשרה ק"מ משם אין אבל ואין נהי, עולם כמנהגו נוהג. ט' באב? מה זה? לפני 2000 שנה? מי זוכר... הביטו בנפשכם ותנסו להיזכר כיצד אתם חשים אל מול אלו שלא מכירים באבל היום הזה, מה אתם חשים כלפיהם? וכדי להבין את הפער שבעוצמת הרגש של הציבור המשרת מול אלו שאינם משרתים נזכיר שאבלם של המתאבלים היום על יקירם הוא אבל טרי, בן יום אחד עד 70 שנה... טרי טרי לעומת אבל הנמשך 2000 שנות גלות.

אינני מתכוון למסור לציבור מידעים רגישים שאני חשוף אליהם מתוקף תפקידי אבל מה שאני כן יכול לומר שלאחר כל סבב לוחמה המסקנה היא שבפעם הבאה יהיה גרוע יותר.

כפי שאמרתי שני עמים אנו פה, ומשום כך חש אני חובה לומר את הדברים כהוויתם. ציבורים שלא מסוגלים להבין זה את זה, להשתתף באבלו האחד של האחר אין ביכולתם להתקיים כעם אחד. ההיסטוריה האנושית מלאה בהוכחות לכך.

תעשו לעצמכם את הטובה הזו וצאו ביום הזיכרון הקרוב - ביום שני הבא לטקס זה או אחר, לא לצפות בשידורים ולא בסרטוני יוטיוב. פיזית, תגיעו, השקיפו מן הצד, תחוו את השבר של משפחות העם הזה שמקיז דם כל העת כדי להתקיים כאן, ותבינו דברים שלא תוכלו להבין לעולם אם לא תחוו זאת באופן אישי ופרונטלי. מה שקורה שם, דקות ספורות קודם הטקס, בחצי השעה של הטקס ומיד לאחריו לא ישאירו עין של איש ואשה יבשים.

וט' באב? יש לי את התחושה שאם נראה יותר אנשים מהמגזרים שיושבים כאן בבתי העלמין הצבאיים בעת הכאב הגדול הזה, בעתיד הלא רחוק יוכלו אלה משיינקין ודיזינגוף לנסות להתחבר ולהבין את האבל הלאומי העתיק יותר. לו יהי!