אאא

לא הייתי מגדולי תלמידיו, גם לא מהקטנים שבהם. בסך הכל בחור ישיבה צעיר, אשר ראה מולו דמות של ענק. דמות עולם.

כל בחור שלמד בישיבת "חברון גאולה" ולאחר מכן ב"קרית מלך", יודע כי תהא דרגתו הלימודית אשר תהא, מהלמדן הגדול ביותר בישיבה ועד הבחור החלש ביותר, כולם יעידו כי עצם דמותו של ראש הישיבה, נוכחותו ב"מזרח" הישיבה, אישיותו, והעובדה שפשוט ראינו אותו שם - לומד. מתפלל. חי. שר ברגש עצום. דורש. רוקד באהבת תורה. הם, לא רק שהחזיקו אותנו כבני תורה ותלמידי ישיבות - אלא חידדו בנו את הרצון העמוק להתחבר אליו, להתעמק מתורתו ולהתרגש מכל התקדמות וקירבה לתורה, לתפילה, בזכות עוצמתו האדירה.

כולם הרגישו בניו, גם החלשים ביותר בישיבה שלא למדו, שלא זכו להבין את גדולתו המרשימה בתורה, הרגישו כבנים יחידים. הרגישו שהם יקרים לו.

15 שנה חלפו מאז ששמעתי אותו בפעם האחרונה כ'בעל תפילה' בראש השנה ויום הכיפורים, ואני עדיין שם. זוכר כל ניגון, כל רטט, כל בכי וכל רגש, הם נכנסו לנשמה שלנו. כולנו ניסינו לחקות אותו, לבכות, להתפלל, להתרגש, להיכנס לכל מילה בתפילה עם הניגון המיוחד שקבע וטבע בעבורו. עד כדי כך מקומן של "הימים הנוראים" היה כה עוצמתי אצלנו, שאחד המשברים הגדולים של כל בחור מהישיבה שהתחתן, היה - ראש השנה, כשלא יוכל לשמוע יותר את ראש הישיבה. "ימים נוראים" בלי ראש הישיבה, היו פשוט 'ימים אחרים'.

עד היום, בכל שנה ושנה, כאשר אני מגיע בתפילת ראש השנה אל הקטע של "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים", אני נחרד ושומע באוזניי ובמעמקי ליבי את הבכי העצום וקורע הלב של ראש הישיבה זצ"ל,  יחד עם רעייתו האהובה והחשובה הרבנית רסיה בורנשטיין ע"ה, אשר לא זכו לילדים משלהם, ובכל שנה ושנה ביום הגדול והקדוש, זעקו יחדיו בבכי תמרורים לאזני כל הישיבה. 

הוא, זעק כחזן מעמוד התפילה, היא הצטרפה אליו מעזרת הנשים בבכי בלתי פוסק ובקול רם, ויחדיו זעקו "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים"... הבכי הכואב הזה קרע לא רק את שערי שמים אלא את קירות ליבי ולב כל התלמידים כולם, והחדירו בנו לכל חיינו מהי עוצמתה של התפילה, מהו מקומו של הרגש והבכי, והטמיע בנו את העומק של היום הגדול והנורא הזה של יום הכיפורים. 

הרב בורנשטיין זצ''ל עם ירח טוקר, בחתונתו
הרב בורנשטיין זצ"ל עם ירח טוקר, בחתונתו

ראש הישיבה החדיר בנו את עוצמתה של התפילה כתפילה, את עוצמתו של הלימוד כלימוד, זה היה חלום עבור כל אחד לחכות ולהגיע ליום בו ייכנס ל"שיעור כללי" או לגשת ולשאול שאלה בגמרא, שלא לדבר על ה"ועד" המצומצם בבית שלו בליל שבת, הניגונים המיוחדים שהוא עצמו הלחין ושר לנו - מהדהדים באוזניי גם עתה, את "שובה ישראל" אני שר בשבת שובה מאז, בכל שנה, ואת "נחפשה דרכינו ונחקורה" אני שר לעתים קרובות, כי הם נכנסו לעצמות.

הוא היה בעל רגש עצום, בעל תפילה יחיד בדורו, אך מעל לכל, אחד מגדולי ראשי הישיבות בדורנו, ראש ישיבה עצום ודגול, שאני לצערי לא הצלחתי לשאוב ולינוק מעוצמתו הלימודית והתורנית, אך רבים כל כך זכו להתעמק בתורתו ובחידושיו, והם, הם היו העיקר של חייו. 

למרות היותו "בעל יסורים" עצום, היה מגיע בכל יום לישיבה, לומד שעות על גבי שעות על הסטנדר, ונראה היה ששוקע בעולם אחר לחלוטין. כשניגשו אליו בחורים לשאול קושיה או שאלה, היה לעתים לוקח זמן עד שיראה שמישהו בכלל ניגש אליו, כי היה שקוע כל כך בהוויות אביי ורבא, בעומקה של תורה והלכה.

ב"שמחת תורה" היה ראש הישיבה רוקד כמעט עד אפיסת כוחות, ביקשנו ממנו שיירגע קצת כדי שחלילה לא יקרה דבר מה, אבל ראינו בחוש מהו "לולא תורתך שעשועיי, אז אבדתי בעניי", אדם שרק התורה לנגד עיניו.  

באחת השנים ראש הישיבה התמוטט באמצע התפילה כחזן, וחטף התקף לב. יחד עם תלמידים נוספים טיפלתי בו, העברנו אותו לבית החולים ונותרנו לצדו.   הדבר היחיד שהעסיק אותו זמן רב היה כיצד יגמול לי על עזרתי, הוא שאל בחורים והתעניין אצל אברכים בישיבה, מהו הדבר שישמח את ליבי.  עד כמה שאמרתי לו שאין צורך, והיה זה הכבוד והזכות שלי לעזור לו במעט, הוא התעקש וחיפש כל דרך לגמול לי. כשהתחתנתי, ביקשתי שיגיע לסדר עבורי חופה וקידושין, והוא, סיפר לי שישהה בארה"ב באותו תאריך, אך יקצר את ביקורו כדי לשוב לחתונתי. התעקשתי שאין צורך, אך לא היה מקום לוויכוח, הוא אכן קיצר את הביקור והגיע הישר משדה התעופה לחתונתי. 

הוא נשאר בחתונה שלי כמעט עד הסוף. לא כי למדתי ממנו כל כך הרבה בשיעורים. אלא כי הרגיש הכרת הטוב על עזרתי. כשהגעתי לנחם אותו על פטירתה של הרבנית רסיה ע"ה, היו בסלון עשרות רבנים ותלמידים מופלגים, כשראה אותי - קרא לעברי "ירחמיאל, זכרתי לך חסד נעורייך"... אני? ראש הישיבה זוכר לי חסד נעורים? על מה? הבושה הייתה רבה, אבל אני למדתי הכרת הטוב מהי, כמה שאבתי ממנו אהבת ישראל ואכפתיות לכל בחור ובחור.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לפני כשבוע, כשהתאושש מעט מהאירוע הלבבי הקשה שחווה, והחל לחזור להכרה, זכיתי שישמע את קולי כשסיפרתי על התפילה העצומה בכל רחבי עולם התורה לבריאותו השלמה ולהחלמתו המהירה.  הוא לא יכול היה להגיב בגלל המכשור הרפואי, אך ידע עד כמה עולם התורה כולו קשור אליו וחבוק בו.  

למגינת לב רבבות תלמידיו ועולם התורה כולו, בליל ל"ג בעומר, עת מלאכי מעלה ומלאכי מטה רוקדים ושרים כאחד, ביקשו מלאכי השרת לבית עולמים את אחד מגדולי עולמנו, אליהם. בליל זה ניצחו אראלים את המצוקים, ומרן ראש הישיבה זצ"ל נלב"ע לבית עולמו.  

לאחר כל כך הרבה ייסורים ושנות סבל, יתאחד מורנו הגרש"י בשמי מעלה יחד עם ר' שמעון שקופ ור' עקיבא אייגר, עם גדולי עולם, אשר חי את תורתם, ויחד עמם ימשיכו ללמוד ולשקוע בתורת חיים תחת כיסא הכבוד.   

ואנו, תלמידיו, רבבות בניו, אשר למדו, שמעו, ראו, חוו, וחשו את עוצמתו, ינקו ולו במעט את גדולתו, אשר למדנו בזכותו "אהבת תורה" מהי, לעולם לא נשכח את שראו עינינו.  נספר לילדינו את שראינו וחווינו,  כי היתה זו זכות נדירה של כל אחד מאיתנו להידבק אל אחד מגדולי עולם, שזכינו לדעת, ואיננו עוד.