במדרש תנחומא (פרשת נח סי' ג') נאמר על התורה שבע"פ - 'ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים' (איוב י"א), וכתיב 'ולא תמצא בארץ החיים' (שם כ"ח), ומאי לא תמצא בארץ החיים, וכי בארץ המתים תמצא? אלא שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר 'זאת התורה אדם כי ימות באהל' (במדבר י"ט). ע"כ.
הנה יש דבר פלא בתורה שבעל פה. בניגוד לשאר חוכמות העולם, בהם האדם הרווי נחת, והמבושם בעושר ובכלכלה - בדרך כלל זוכה להישגים נעלים יותר, הרי שבלימוד התורה שבעל פה ישנו עקרון הפוך, לפיו דווקא הביטול, הצמצום וההסתפקות במועט מביאים את האדם לקנייניו הרוחניים.
והדבר צריך ביאור, מה יש בה בתורה שבעל פה, שאינה מתקיימת באדם מבלי 'שימית עצמו עליה'? מדוע דרכי הקניין לתורה שבעל פה קשים כל כך ודורשים וויתורים כבירים כל כך בבחינת ביטול הישות ממש? מדוע אין התורה שבעל פה כשאר חוכמות המשתמרות בשכלו של האדם גם ללא עמל או מאבק?
ע"י התורה שבע"פ יוצר האדם כלי קיבול רוחני
יתכן והתשובה טמונה בהמשך דברי המדרש, שם נאמר בזה הלשון: 'וזו היא תורה שבעל פה, שהיא קשה ללמוד, ויש בה צער גדול שהיא משולה לחושך שנאמר (ישעיה ט' א') העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול, שהקדוש ברוך הוא מאיר עיניהם באיסור והיתר, בטמא ובטהור, ולעתיד לבוא – ואהביו כצאת השמש בגברתו (שופטים ה' לא'). ע"כ.
הנה חז"ל מתארים את העמל המפרך בתורה שבעל פה כמציאות של 'חושך', אמנם לאחר העמל, ובגללו זוכים שיהיו עיניהם מוארות. וה'שפתי חיים' (מועדים ב' עמ' קכג') כתב לבאר בעומק הבנת הדברים, ומתוך דבריו למדנו שחשיבות העמל היא בשתי בחינות:
ראשית, העמֵל בתורה בהכרח אוהב הוא את התורה, ואהבה זו באה לידי ביטוי דווקא בלימוד התורה שבעל פה באשר היא דורשת הרבה יותר השקעה ומאמץ על מנת להקיף אותה ועל מנת לרדת לעומקה. וכן הוא בהמשך המדרש (שם) 'התורה שבכתב אין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא התורה שבע"פ - יש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות, והיא עזה כמוות וקשה כשאול קנאתה. ואין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו. ע"כ. הנה שמי שנכנס בעול התורה שבעל פה הוא זה המפגין אהבה לתורה ולהקב"ה באמת, והוא זה שידע להעריך ולנצל את האור הזה (בגדר 'יהיב חכמתא לחכימין').
הבחינה שנייה במעלת העמל - שע"י העמל בתורה שבע"פ זוכה לגלות את אותו האור שנברא ביום הראשון שגנזו הקב"ה. והנה אותו האור אכן נגנז לעתיד לבוא, אמנם ישנו פתח לגלותו גם עתה ומפני שהקב"ה גנזו בתורה. הדרך לטעום ולהשיג את אותו האור, הוא ע"י עמל וטורח גדול בלימוד התורה שבע"פ ומפני שע"י כך מכשירים את כלֵי הקיבול הרוחניים באדם לקבל את האור הגדול שנגנז בתורה. עמל התורה שבעל פה והדקדוק בדברי סופרים מאירים ומנעימים לנשמת האדם ובזכות אותו העמל הרי שסולל את דרכו הרוחנית ויוצר את כליו הרוחניים לשאת ולקבל את אורה הגנוז של התורה בזה ובבא.
ולאור האמור יובנו גם דברי חז"ל (סנהדרין כד.) 'במחשכים הושיבני כמתי עולם (איכה ג-ו) אמר ר' ירמיה זה תלמודה של בבל'. ע"כ. הנה דווקא מתוך הטעמים העלומים והדיונים הצפונים שבתלמוד הבבלי שהם כמים עמוקים, דווקא מתוך אותו מיצר וקושי וע"י שמתייגע וממית עצמו להבין תלמודה של בבל, ע"י כך זוכה להיקרא 'אוהבו של הקב"ה', וכן יוצר לנפשו את כלי הקיבול הרוחניים להבין עוד ולטעום מאורו יתברך שמו.
נמצא שדרכי הקניין לתורה שבעל פה אכן קשים כל כך ודורשים וויתורים כבירים כנ"ל - מתוך שיש בעמל זה יצירה רוחנית ובנין אישיותי שאינו מתאפשר אלמלא יבוא האדם עד לביטול הישות ממש. לכן, אין התורה שבעל פה כשאר חוכמות המשתמרות בשכלו של האדם - ששאר חוכמות, אע"פ שהאדם זוכר אותן בשכלו ומעלה אותן בזיכרונו, מ"מ אותן החוכמות חיצוניות יותר ואינן הופכות למרכיב רוחני באדם. לעומת זאת התורה שבע"פ הופכת לקניין רוחני ולכלי שרת המתלווה לאדם בזה ובבא, ועל כן, כמו בניתוח השתלה, הדבר כרוך בכאב ובתהליך קליטה מתמשך ומיגע.
"נפש עמל עמלה לו"
איתא בחז"ל (סנהדרין צט:) אמר רב יצחק בר אבודימי: מאי קרא שנאמר 'נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו' (משלי טז-כו)? הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר. ע"כ. ופירש רש"י: נפש עמל עמלה לו - מפני שעמל בתורה תורה עומלת לו. כי אכף עליו פיהו - מפני שהוא משים דברים בפיו תמיד כאוכף שעל החמור לישנא אחרינא זמר כלומר שעוסק בשירים ובזמירות תדיר תדיר נעשה זמר כך החוזר על התורה נעשה לו סדורה בפיו. תורה עומלת לו - שמחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה וכל כך למה מפני שאכף שכפף פיהו על דברי תורה. עכ"ל.
הנה מדברי הגמרא ורש"י מתבאר, כי ע"י העמל, כאשר מוסר את נפשו ולבו בעמל התורה, זוכה לעלות למדרגות רוחניות חדשות ולהשגת טעמי תורה וסדריה באופן שלא זכה עד עתה. ויסוד זה עולה עם דברינו לעיל, שבלימוד תורה, ולימוד תורה שבע"פ בפרט, נוצרת מציאות רוחנית המאפשרת לאדם לעלות ולצמוח, וכאמור אין מציאות זו פועלת אלא מתוקף עמלו של הלומד. וכן מבואר באיגרת החזו"א (אמונה ובטחון פרק ג' ט'): תכלית ידיעת התורה שהפליגו חז"ל שאי אפשר לקנותה בדרך עראי במיעוט ההשתדלות, ואמרו שהתורה נקנית במח' קנינים, וכולם יציאה מגדרי הטבע והרגל האישיות, להכנס בדרכי השלימות, עד שלא תפריעהו טבעו את רוב מסירותו ועוצם שקידתו, לא יתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו. עכ"ל. הנה לעיל ברש"י כתב כי עמל התורה הוא 'כאוכף שעל החמור' והנה כאן בדברי החזו"א מצאנו הגדרה מחודשת, שתכלית העמל 'לצאת מגדרי הטבע'. הנה ע"י עמל התורה נעשה האדם 'על טבעי', נכנס בדרכי השלימות, ונקרא אוהבו של הקב"ה, וכאמור כל זה יתאפשר רק אם יטה שכמו לסבול 'כאוכף שעל החמור'!
עמל התורה בדורות הקודמים
הנה נתבאר עד כה חשיבות העמל בתורה, וכן מעלתה הסגולית של התורה שבעל פה ע"י שטורח בה כאוכף שעל החומר וע"י יציאה מגדרי הטבע. והנה אם נבוא לבחון את עסקנו בתורה לעומת דורות קודמים, עשויים אנו ליפול לחלישות הדעת שהרי כבר כתב המסילת ישרים [פרק כב'] "שאין צריך עיון גדול לראות פחיתותנו וכל חכמתנו כאין נחשבת, כי היותר חכם גדול שבינינו אינו כי אם מן תלמידי התלמידים אשר בדורות הראשונים". גם באורחות צדיקים [שער התורה] כתב שעוד בדורו כבר נשתכחה התורה מכמו שהייתה בימי הראשונים (ומאז חלפו כבר כמה מאות שנים), ועוד העיד [באורחות צדיקים, שם] על לומדי התורה בדורו שהלימוד עבורם הוי "עראי דעראי והביטול קבע", לעומת דורות קודמים.
ובאמת מה נענה אנו - עדותם של תלמידי חכמים מדורות עברו מלמדת דאנן יתמי דיתמי, חסרים באומץ הלב ובכח האיתנות לעמול בכל עוצמות הנפש (ראה ב"אור יחזקאל" שיחות אלול שהאריך בזה בכמה מקומות), ואם כן האם ראויים אנו למעלת העמל בתורה?
יש ללמוד קל וחומר מנזיר
אמנם יש לומר דכל עמל שלומד בתורה אינו חוזר ריקם, ואפילו וויתור קטן הוא בעל משמעות גדולה לבנין הרוחני של האדם, ויש ללמוד זאת בקל וחומר ממעלת הנזיר:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה' (במדבר פ"ו א-ב) ". ופרש רש"י: "כי יפליא – יפריש".
וכן פירש האבן עזרא: "יפלא - יפריש או יעשה דבר פלא כי רוב העולם הולכים אחר תאותם", והנזיר – בנזירותו – שובר את כח תאוותו הטבועה בו על פי חוקי הטבע. והנה הנזיר מקבל על עצמו לפרוש בסך הכל משלושה דברים ששורשם בתאוות האדם, והם: שלא לאכול ענבים ולשתות יין, שלא לספר את שערות ראשו ולגדלם פרע, ולא להטמא למתים, כמו שהתורה מורה (שם, ג-ו): "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה, וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה, וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל. כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ, מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן, מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל. כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ, עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ. כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא".
ובעבור פרישתו זו של הנזיר נאמר עליו: "נֵזֶר אֱלֹקָיו עַל רֹאשׁוֹ" גדלותו של הנזיר שנעשה ככהן גדול, וכן כותב הצני"ב ב"העמק דבר", וז"ל: "והנה ענין הצווי בזה (שאינו רשאי להטמא למת – אפי' לאביו ולאמו - ואף לאשתו ולבתו ולאחרים) ללמדנו שהנזיר השיג מעלת הכהונה בקדושה, זולת שאינו יכול לעבוד בבהמ"ק", עכ"ל.
עוד כותב האבן עזרא על הטעם "כִּי נֵזֶר אֱלֹקָיו עַל רֹאשׁוֹ": "כי מלת נזיר מנזרת נזר, והעד כי נזר אלקיו על ראשו, ואיננו רחוק. ודע, כי כל בני אדם עבדי תאוות העולם, והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, כל מי שהוא חופשי מן התאוות". כלומר, שנזיר הוא מלשון "נזר", ונזר הוא מלשון כתר, ומגיע למי שחופשי מן התאוות, שכן הוא המלך האמיתי שמולך ומושל בכחות נפשו בהן חננו הבורא יתברך שמו ויתעלה.
והנה, הנזיר שקבל על עצמו שלא לאכול ענבים ולשתות יין, שלא לספר את שערות ראשו, ולא להטמא למתים, זוכה לתואר ככהן גדול, וכל ההפרש בינו לבין כהן גדול בזה שאינו משמש בביהמ"ק, ועוד שזוכה לכתר מלכות, וכעטרת מלכות על ראשו, ונקרא שעושה דבר 'פלא' (כפירוש רש"י והאב"ע), ועוד שנקרא מורד בעבדות החומרית של עבדי תאוות העולם. וכל זה בזכות מספר מצומצם של פעולות פשוטות להימנע מהנאת היין וכד'.
והנה יש לנו ללמוד קל וחומר מנזיר. ומה הנזיר שקבל על עצמו לפרוש מיין ותספורת, התורה ומפרשיה מעניקים לו את תארי הגדולה והכבוד הנעלים ביותר, על אחת כמה וכמה האדם אשר מפנה חלק עיקרי משעות היום ללימוד התורה, ומתמיד במלחמתה יום יום, ואף על פי שבתחילת דרכו הרי הוא מרגיש כמו 'בחושך' ואינו מבין, ומתמודד עם הצעות של פרנסה וממון, ועוסק גם בגידול ילדים ונדרש להשקיע בשלום הבית ויחד עם זאת מוצא לנכון לפנות שעות לעסוק בתלמודה של בבל שהיא מכונה 'מחשכים' (כדלעיל) -הרי קל וחומר בן בנו של קל וחומר שראוי הוא למעלות אלו, שהרי נדרש להקרבה וויתור כבירים יותר.
האדם אשר מנהל את חייו סביב לימוד התורה, ומשום כך מצטמצם ברמת החיים, ומוותר על חיי 'קריירה', ועל חיי חברה עשירים, הרי שוויתורו למען התורה ניכר במספר רב יותר של תחומים, ולמעשה כל הנהגת חייו מושפעת מבחירתו להידבק ללימוד תורה, ועל כן גם אם הישגיו בלימוד התורה אינם מן הגבוהים ביותר, מכל מקום, הרי בודאי שאינו נופל ממעלת הנזיר שנדרש לשינויים הרבה פחות מהותיים ועדיין התורה מכנה את הנזיר "נֵזֶר אֱלֹקָיו עַל רֹאשׁוֹ".
על כן, אע"פ שלימוד התורה בדורנו אינו מתקרב בהתמדתו ובעמלו ללימוד תורה בדורות הקודמים, מ"מ, לומדי התורה בדורנו לעיתים נדרשים להקרבה ולוויתור גדולים יותר מתוקף המציאות המודרנית וקצב החיים בחברה כיום. על כן, על אף שראוי לנו לגשת בהתבטלות גמורה כלפי הדורות הקודמים, מ"מ עלינו לדעת ולזכור שכל וויתור שאדם עושה למען התורה ולמען לימודה והבנתה, הרי שבזה הוא בונה נדבך נוסף בבניין האישיות, ורוכש לעצמו כלים רוחניים ויוצר מציאות שפועלת למענו ולמען הכלל ישראל, ועל כן עבודתו חשובה ומועילה בודאי.
מעשה בנזיר מן הדרום
ובגמרא (ריש מסכת נזיר ד' ע"ב): "אמר שמעון הצדיק, מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ מאדם אחד שבא אלי מן הדרום יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו, בני, מה ראית לשחת שער נאה זה? אמר לי, רועה הייתי לאבי בעירי והלכתי לשאוב מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי וביקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו, ריקה! מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, שסופך להיות רמה ותולעה! העבודה שאגלחך לשמים! עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו, כמותך ירבו נזירים בישראל, עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'", ע"כ.
שמעון הצדיק פחד מכל קרבן נזיר שהגיע לידיו שמא התחרט הנזיר במהלך ימי נזירותו מעיקרא על שקיבל על עצמו נזירות ונמצא שמביא חולין לעזרה, לכן החמיר על עצמו ומעולם לא אכל מקרבן אשם נזיר שנטמא. וכשבא אותו בחור ושמע את סיפורו, אכל מקרבנו.
וקשה על מעשה זה, מה כל כך הפתיע את שמעון הצדיק אצל אותו בחור, ומה הוא שונה מכל הנזירים שמהם פחד שמעון הצדיק, והרי עדיין החשש קיים שמא ייטמא אותו בחור עד סיום ימי נזירותו, ושמא בפעם השניה שיצטרך להביא יתחרט ושוב נמצא שמביא חולין לעזרה! ומי מבטיח כי אותו בחור בודאי קיים את נזירותו לשם שמים?!
ושמא ניתן להסביר, ששמעון הצדיק ידע מה טבע האדם, שאע"פ שמתחיל הוא בהתלהבות, הרי שהשגרה פועלת על עבודתו הרוחנית, ומתוך כך נסוג משאיפות עליהם חשב בתחילה. הרי כלל ידוע הוא בנפש האדם שישנם 'ימי אהבה וימי שנאה' (ראה בספר 'עלי שור' חלק א'), והאדם נתון בטלטלה מתמדת בין עלייה לירידה כי כך דרכו של היצר, בבוקר אחד מתעורר האדם בהשתוקקות ובהתלהבות לעבודת בוראו ובוקר למחרת הרי שחש הוא כבדות וחולשה, כך דרכו של אדם, ורק אנשי המעלה זוכים להתמיד בעבודתם ולדבוק בהנהגת חייהם יום יום, גם כאשר 'אין חשק' וההתלהבות אינה בשיאה.
לכן, חשש שמעון הצדיק לאכול מקרבנות הנזירים, שהרי הנזירות דורשת רצון להתמיד בהנהגת הפרישה, ולפיכך צריך האדם להתגבר לאורך זמן. מתוך שטבעו של האדם מושכו שלא להתמיד, לכן ראה שמעון הצדיק להימנע מקרבנות הנזירים שמא לא עמדו בקבלתם.
אמנם, במעשה הנ"ל ראה שמעון הצדיק באותו הנזיר דבר מיוחד ושונה שלא ראה אצל אחרים, ומה הוא הדבר המיוחד אצל אותו נזיר מן הדרום?
פירש רש"י (נזיר, שם) דמשמע שנודר לשם שמים. עכ"ל. כלומר ראה שמעון הצדיק שאותו בחור עשה כן וקיבל נזירותו לשם שמים. ומכאן - כי כל קבלה או חומרא שאנו מקבלים על עצמינו סופה להתקיים אם אכן תהיה לשם שמים. לפעמים החלטותינו גם בעבודה הרוחנית מושפעות מאוד משיקולים חיצוניים. האדם מתנהל בתוך מסגרת חברתית והינו מושפע מאוד מהלכי הרוח הנושבים סביבו, ולעיתים אף בצורה בלתי מודעת מחליט האדם לבצע שינויים בעצמו ובהנהגת חייו כאשר המניע לכך הוא חיצוני – כלפי חוץ. ואף שמדובר בהחלטה טובה שעשויה לקדם את האדם לשמור את גדרי ההלכה, מ"מ אם רצונו שתהיה סופה להתקיים, צריכה הנהגה זו לנבוע ממקום פנימי אמיתי, ושיהא לשם שמים.
שמעון הצדיק זיהה אצל אותו בחור את הניצוץ הפנימי והמיוחד, אשר מבטא רצון אמיתי להינזר למען לא יהיה היצר פוחז עליו. על כן מתוך שקבל על עצמו הנזירות לשם שמיים באמת, חזקה היא שיצליח לעמוד בקבלתו, וקורבנו ראוי להיאכל בתוך הקודש ע"י הכוהנים.