ברחובות בני ברק, ירושלים, ביתר עלית ורמת בית שמש - בעצם, בכל ריכוז חרדי, נפוץ לראות ילדות קטנות שדוחפות עגלה עמוסה בילד, לפעמים שניים, כמה שקיות מכולת שביקשו ממנה לאסוף בדרך, ובצידי העגלה מחזיקים עוד שני ילדים. את דרכה היא מפלסת עם מבטים לצדדים, כיוון שהעגלה גבוהה ממנה בכמה ס"מ ומסתירה לה את הראות.

גם בתוך הבית היא כבר מורגלת מגיל שמונה להיות אחראית על אחיה הקטנים. היא הבכורה, וכבר ברגע שנולד האח הבא אחריה, כשהיא הייתה בקושי בת שנה וחצי, היא נראית לכולם גדולה ובוגרת כל כך. לא עוברות הרבה שנים עד שהאם נעזרת בה בתפקידים רבי משמעות, ומטילה עליה אחריות של ממש.

כשאחיינית שלי בת ה-12 שמעה שאני כותבת באתר Mame, היא ביקשה ממני לכתוב כתבה. הבוקר הגיע אלי דף בכתב ידה. ואני מביאה את הדברים אליכם, מילה במילה.

"אני רוצה לספר לכולם מה ילדים מרגישים כשההורים עוזבים אותם. כשהורה עוזב את הילד, הילד מרגיש בודד. גם אם יש מישהו שמשגיח עליו, הוא מקווה שהזמן יעבור מהר והוריו יחזרו. יש לו תחושה בלתי מוסברת, אולי געגוע פשוט, אולי פחד שלא יצליח להתגבר על תקופת השהות לבד בבית. מצד אחד, הוא מרגיש שלהורים לא אכפת ממנו, ואז הוא מתמלא עצב. אך מצד שני הוא יודע שלהורים אין כוונה לעזוב לתמיד, וגם עכשיו זה כנראה מחוסר ברירה. הם הרי יתכף יחזרו.

אחריות גדולה מדי לכתפיים קטנות (shutterstock.com)אחריות גדולה מדי לכתפיים קטנות (shutterstock.com)

הילדים הגדולים יותר חשים שיעמום וחוסר ביטחון עצמי. הרי גם מוטלת עליהם האחריות למלא את המקום של אמא ואבא, שמשאירים להם תפקידים. המחשבה "מה יגידו ההורים" מאוד מציקה. האם הם יהיו מרוצים מהתפקוד שלו, או מאוכזבים? לפעמים, כשההורה מתאכזב, הילד מתמלא נקיפות מצפון. "חבל, יכולתי לעשות את זה אחרת אם הייתי מתאמץ יותר". וזה מדכא עוד יותר אחרי כל השעות שהרגשת בודד ועצוב, ונוסף על זה לא הצלחת למלא את התפקיד כמו שצריך.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

זה קשה. אפילו אם אני כבר לא ילדה הבדידות הזו קשה. ואם אני גם צריכה להיות בייבי סיטר, כל התחושות האלו קשות שבעתיים. התינוק בוכה, כי הוא רוצה את אמא דווקא, ולא אף אחד אחר. תארו לעצמכם איזה חוסר אונים אני מרגישה לעמוד מול האחים הקטנים כשאין לך באמת פתרון לכל הבעיות שלהם. הרי אני עוד בעצמי קצת ילדה.

ואז במוח מתחילות להתרקם כל מיני מחשבות: "אמא בכלל יודעת שהתינוק בוכה?" "אולי היא מרגישה, אולי היא תחזור עכשיו?" וגם תסריטים בדמיון שמנסים להיאחז בהם: "הנה היא מתקרבת, היא עולה במדרגות, נוקשת בדלת"...

אבל הצרחות המתגברות והבלתי פוסקות של התינוק מחזירות אותי למציאות.

"נו, מתי הם יחזרו כבר?!" (אילוסטרציה: shutterstock)

אז מגיע השלב של התסכול שהופך לכדור של כעס חונק בגרון. "למה אמא לפחות לא לקחה איתה את התינוק?", "איך היא בכלל חשבה שאני יכולה לשמור עליו?", "למה הוא כזה צרחן?" וצעקה מעומק הלב "שאמא תחזור כבר!!!"

עד... עד שהיא באמת חוזרת. אני רצה לפתוח לה את הדלת, ומתמוטטת על הספה."

]]>