חלק ראשון: אבא גוי, אמא יהודיה, ותינוקת קטנה שביניהם

חלק שני: בריחה באישון ליל ומרדף משטרתי

חלק שלישי: המלחמה על המסורת

בפרק הקודם: בעלי התנגד. הוא לא הבין לשם מה צריכים לקדש את השבת ביותר מטקס קידוש צנוע. לאיזה צורך יש להעיק עם חוקים ומגבלות. הוא אדם טוב, מכבד את הבריות, וזה העיקר. אבל הגחלת שהחלה לבעור בי לא שככה אפילו מעט, והוויכוחים בינינו בנושא הטעון עלו שוב ושוב. אני מושכת בכל הכוח לצד שלי, והוא--- הוא אפילו לא מתאמץ לתת לי קונטרה. בטוח לחלוטין בצדקת דרכו, לא אחז בקצות החבל השני, ואני נפלתי.
נפלתי וקמתי וקמתי וקמתי.

סיפור לשבת

חג הסוכות. החג בו הקב"ה פורש סוכת שלום עלינו. ביקשתי מדניאל לבנות סוכה, להטעים את ילדיי במעט מסורת. לא חרדיות מאיימת חלילה. סוכות הוא חג יפה, מקושט, קל לעיכול. הוא לא הסכים, וגם "אין לנו כסף מיותר", אמר. כסף באמת לא היה לנו, אז גייסתי את כל מי שהיה אפשר למשימה: אמא שלי, שהייתה עוד בין החיים, נתנה לי ממיטת חולייה כל מה שיכלה, גם גיסתי נתרמה לעניין – וכך קניתי וסחבתי בעצמי קרשים לבניית סוכה.

כשהקרשים היו זרוקים בחצר, בעלי לא יכול היה לעמוד מנגד. דפק מסמר פה ושם, ובליל התקדש החג עמדה בחצר תפארת סוכתנו הקטנה. מה קטנה? פצפונת. אבל הגשמתי חלום! הייתה לנו סוכה כשרה, עם הכוחות והסגולות שיש רק לבית מקדש מעט ארעי, עשוי ארבע דפנות וסכך.

אחרי ששלב א' הוכתר בהצלחה, ניגשתי למהלך השני: לשכנע אותו לרדת לאכול סעודת חג עם הילדים בסוכה. חדורת אמונה הצלחתי גם בזה. כל זה הוביל לרגע שלו חיכיתי באמת, לדבר עם בעלי בארבע עיניים בנוגע להמשך חינוך יהודי שורשי לילדינו, כשקדושת הסוכה מסוככת עלינו, נוסכת בי כוח ופותחת את לבו.

איה: "מהי התכלית, דניאל? למה ירדנו לעולם?"
דניאל: "להיות בני אדם טובים, לחיות מתוך הגינות וכבוד".
איה: "מי אנחנו? מה זה אומר להיות יהודי?"
דניאל: "אנחנו בני העם הנבחר".
איה: "ומהי התורה?"
דניאל: "אני לא כופר, איה. אני מאמין, כמוך".

הבוקר כבר עלה והבעל נעלם (אילוסטרציה: shutterstock)הבוקר כבר עלה והבעל נעלם (אילוסטרציה: shutterstock)


הייתה זו פעם ראשונה שהצלחתי לדבר אליו מבלי שיעלו הטונים ויימתחו קצות העצבים. עוררתי בו שאלות בדבר המחויבות שלנו כיהודים ומטרת תכלית העולם הזה. אחרי חצות עליתי הביתה, דניאל נשאר בסוכה. הנחתי לו.
לילה שחוק עמוק. הלילה הארוך ביותר בחיי. שכבתי במיטה, נרדמת לפרקים, עוקבת אחר מחוגי השעון שמתקדמים לקראת הבוקר. השעה 3:00 מיטתו של דניאל עדיין ריקה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לא ידעתי אם דבריי הצליחו לחדור את המעטה הקשיח ולגעת בעומק לבו, האם הצלחתי להשפיע עליו להצטרף אלי לדרך האמת. 04:30 נו, אולי הוא נרדם בסוכה. זו אפילו מצווה בחוגים מסויימים. 05:30 לילה של שינה טרופה ונדודים...
6:00. הבוקר כבר האיר ודניאל עדיין לא שב הביתה. ליבי פרפר מדאגה וכבר לא יכולתי להתאפק. קמתי לחלון לנסות להציץ מבעד לסכך. הסוכה הייתה ריקה. דניאל לא נראה שם.

ואז ראיתי אותו.
הוא היה מולי, בצד השני של הרחוב, יוצא מבית הכנסת כשכיפה עוטפת את ראשו ככתר של בן מלכים. ליבי כמעט נעקר ממקומו. בשובו הביתה, הכיפה לא סרה מראשו. שתקתי. כמה שעות שתקתי, מפחדת להתעורר מהחלום הבלתי ייאמן. כשלא יכולתי להתאפק עוד שאלתי. במילה אחת קטנה: "מה?!"

והוא ענה לי, בשלוש מילים קטנות: "כבר הבנתי הכל".

עד הסוף הטוב... (אילוסטרציה: shutterstock)עד הסוף הטוב... (אילוסטרציה: shutterstock)

תראו אותי עכשיו, תראו אותנו: דניאל, בעלי, אב המשפחה, עטור זקן ג'ינג'י ומגבעת חסידית; אני, אמא לגדוד חיילי צבאות ה'; ואחריי הדור הבא - בית מלא ילדים בלי עין הרע.

כל הסערות בחיי, למן רגע הולדתי, הובילו אותי לרגע הזה, כל רגע בחיי היומיום בו אני מביטה במשפחתי האהובה ומברכת 'שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה!'

]]>