כן, כמעט התחתנתי. כמעט התפטרתי מהתואר: רווקה חרדית מתבגרת, שדבק בי בשנים האחרונות.
תארו לעצמכם ילד גווע ברעב. ילד שלא בא אוכל לפיו זה תקופה ארוכה. הבטן מקרקרת ללא הפסקה והנה הוא מריח משהו... אוכל. אוכל, ללא ספק. הוא מתקרב למקום הניחוחות ומבקש לטעום.
מישהו ממלא כף גדושה בתבשיל הריחני. מגיש לו. הילד הרעב כבר משרבב את הלשון, רוצה כל כך להרגיש, זה כל כך קרוב, רק להושיט את עצמו ולשבוע.
אבל לא. ברגע האחרון, כשזה כבר קרוב כל כך, הוא יכול להרגיש את זה בפה - לוקחים ממנו הכל. הוא לא מקבל כלום. זו בדיוק התחושה. זה כמעט קורה, זה כמעט מגיע ואז... שניה לפני אנחת הרווחה אומרים לך: אה, בעצם לא.
אז מה נותר לי לעשות? להמשיך, לנסות, לצאת, להפגש, לקוות, להתאכזב, להתלבש, להתאפר, להסיר את האיפור ולנגב את הדמעות.
ואז מגיעות הסגולות. זה מגיע בשיטפון מכל כיוון.
"לביאה," כותבת לי חברה מהתיכון ואפילו שזה בכתב אני יכולה לשמוע את ההתלהבות שלה "שמעתי על סגולה לחתונה: לערוך סעודת הודיה".
"הודיה על מה?" אני מתעניינת בנימוס.
והיא מסבירה לי איך זה עובד: ההורים של מעוכב/ת השידוך צריכים לערוך סעודת הודיה על הולדתו. פשוט לחגוג את עצם הולדתו וחייו של אותו בחור או אותה בחורה.
הסבר או הקשר הגיוני בין רעיון הסגולה למציאת שידוך היא לא ידעה לספק לי, אבל מה אכפת לי שיחגגו את עצם הולדתי?
את הסגולה של "40 יום בכותל" כולם מכירים, נכון? אבל נשמה טובה ודואגת אחרת הגיעה אלי עם רעיון לקיצור דרך. במקום ללכת יום יום לכותל במשך 40 יום מתישים, אפשר לחתוך את זה בחצי.
איך? פשוט. הולכים לכותל לפני מנחה ונשארים עד אחרי ערבית. זמן השקיעה מתחיל הרי יום חדש, וכך הרווחת אחד פלוס אחד, שניים במחיר אחד ועוד כל מיני סיסמאות מבצעים שכאלה...
אבל מכאן אני רוצה לצאת בקריאה לכל מכריי, אוהביי וקוראיי: הפסיקו לשלוח לי סגולות! בואו נראה אתכם מוצאים לי חתן...
אני פנויה להצעות, אבל פחות הצעות הזויות לפעולות שאין איש אחראי להם ויותר הצעות שידוכים.
]]>
